פישוק חאלבי: על שידורי הטלוויזיה בעקבות אירועי יום הנכבה

בכל פעם זה מפתיע אותנו מחדש. בין ההדחה הכואבת מהאירוויזיון לדרבי התל אביבי, בין הדיווחים מפסטיבל קאן לצפייה ב"כוכב נולד", באמצע כל השגרה הנוחה והנינוחה, פתאום מתברר שאנחנו מוקפים אויבים. באמצע הבילויים ותרבות הפנאי, במהלך הטמנת הראש באדמה, בדרך כלל קצת אחרי יום העצמאות, פתאום מבצבץ לו ציבור ענק ומלא מירמור, שחוגג את חג השנאה לישראל, חג הנכבה, וכולו גדוש בכעס מתפרץ. כן, מתברר שהם עדיין לא סולחים.

המודיעין הישראלי אולי קיבל את העובדה הזו בהפתעה, אבל מי שכן הצליחה להגיב היטב לאירועים היתה התקשורת. ככה זה בישראל, תמיד צריך להיות בכוננות שיא לקראת הנורא מכל. מהר מאוד החלו השידורים הישירים בטלוויזיה, כשהשדר התורן התחיל לטפטף את הפרטים בטרם חבריו מוזעקים לאולפן. התרגולת מוכרת. אט אט הניידות החלו להתפזר בשטח, וגם הציבור, כהרגלו, יצא מההלם והחל להתמסר בהנאה לאירועים. המהירות שבה אנחנו מצליחים לעבור בין שגרה רגועה לשגרת האימה היא בהחלט דבר מדאיג.

הבעיה התקשורתית עם האירועים הארוכים הללו נוצרת עבור מי שלא הצליח לעקוב אחריהם במהלך היום. האדם הפשוט, שאינו יכול במהלך העבודה להאזין לדיווחים או לצפות בהם, מגיע עם ציפייה גדולה למהדורת הערב ב-20:00. הוא מקווה שמישהו שם יעשה לו סדר, שמישהו יציג לו את כל הדברים בצורה יסודית וברורה, מההתחלה ועד הסוף, אבל רק לעתים נדירות הוא זוכה לסחורה הבסיסית הזו. בדרך כלל העורכים, הכתבים והמגישים מגיעים למהדורות המרכזיות כשהם באפיסת כוחות, אחרי שיום שלם רק ברברו וניתחו, אחרי ששרשרת ארוכה של אורחים ופרשנים ניסו להוסיף זוויות חדשות, אחרי שנדמה להם שנאמר כבר הכל. באופן מוזר, ברגע האמת הערוצים הראשיים פתחו את המהדורות עם ניתוחים ופולואים במקום לחזור לבסיס.

אבל אפשר להבין אותם. ביום גדוש שכזה, כבר ב-19:00 בערב גאולה אבן הספיקה לתת נאום חוצב להבות למצלמה, ודרשה הסקת מסקנות. בשעה הזאת אהוד ברק כבר היה אחרי ביקור באולפן ערוץ 1, שם נראה זועם על הביקורת המרומזת על צה"ל. זה בסדר, אוטוטו הוא ייראה חסר סבלנות גם לצד יונית לוי. במקביל צבי יחזקאלי ואהוד יערי כבר מנסים לנבא את הצעד הבא של אויבינו (על אף שטרם הספקנו להבין מה בדיוק קרה בצעד הקודם), וחובבי הספורט שמחים לגלות שלא רק אצלם הפרשנים נראים מדושני עונג וגאוותנים שמסבירים את האירועים רק בדיעבד.

לסכסוך הזה אין התחלה ואין לו סוף, והקסם העיקרי שלו הוא ששני הצדדים צודקים. "לונדון וקירשנבאום", לדוגמה, מארחים באולפן את נדב העצני ואודי ליאון, וכך יודעים שמתקיים דיון איכותי: הצופה יכול להזדהות עם שתי הדעות. גם בבית הוויכוחים מתלהטים מעט, כשאחד טוען בגנותם והשני טוען בגנותנו, ועוד טרם הספקת לסיים את המשפט עולה לשידור ביבי נתניהו. ראש הממשלה מספק נאום קצר, ושוב הדילמה נמשכת: אתה לא יודע אם להגביר או להחליש, האם להנהן בראש בהסכמה או להניף את היד בביטול, האם מדובר בנאום צודק ודרמטי או שמא הפעם הוא פתטי ומגוחך במיוחד.

סערת הרגשות נמשכת, כשהדיווחים על פיגוע המשאית רק מגבירים את העומס הרגשי, ובעיקר את הבלבול. מצד אחד מכנים את זה כ"פיגוע" וטוענים שמדובר היה באקט עם כוונת זדון, אך במקביל מראים את הצד של משפחתו מכפר קאסם שמתעקשת בתוקף שמדובר אך ורק בתאונת דרכים מצערת. גם ברגעים האלה אתה מתקשה להחליט האם התקשורת הישראלית פלורליסטית מדי או שמא היא נחרצת מדי, האם אנחנו גוזרים את דינו מהר מדי (עוד לפני המשפט) או שמא אנחנו זהירים וצדקנים מדי.

האירוניה גוברת. בשאר אל אסד, האיש שרק לפני כמה ימים הורה לצבאו לירות במפגינים נגדו ללא הבחנה, מביע מחאה רשמית על התנהגות ישראל ומגנה את התנהלותה. בסופו של יום אתה מגלה שאחרי הכל, למרות הכל, אנחנו עדיין החוליה הכי שפויה באזור, וזו תחושה די מפחידה. אולי בגלל זה ב-21:00, מיד כשנגמר החדשות, השלט מעביר אוטומטית ל"הישרדות", כדי להירגע מעט מהלחץ. אבל סיוט אחד נגמר, סיוט אחר מתחיל, והכל נשאר אותו דבר. ננסה להדחיק, עד שהכל שוב יתפרץ.