זה לא חיים: "החיים זה לא הכל" מעוררת אדישות

משך פרק שלם של "החיים זה לא הכל" (ימי שלישי, ערוץ 2) רציתי בכל מאודי שהסדרה תעורר בי רגש מסוים. הייתי מוכן לצחוק, אבל כצפוי זה לא ממש קרה. החיים זה לא הכל הצחיקה אותי לאחרונה לפני הרבה שנים, כשקושניר וענת וקסמן עוד היו נשואים. אולי הוא עשה איזה פרצוף, אולי היא צרחה בהיסטריה, אולי זכרתי לעידן אלתרמן חסד נעורים על "ילדים סורגים לאלוהים" ואולי קנובלר, דמות בהשראת אלי יצפאן, עוד היה רלוונטי. כן, התוכנית הזאת אשכרה רצה מאז שאלי יצפאן היה כוכב טלוויזיה.

הפעם, אחרי שהצחוק לא הגיע, ציפיתי לכעס. זה מה שעושות לך לפעמים תוכניות טלוויזיה מצליחות, שאינן כוס התה שלך. המניפולציות השקופות שלהן, הפנייה למכנה המשותף הרחב והנמוך, הרגשנות בשקל, הפריטה הלא הוגנת על רגשותיהם של אנשים – כל אלה יכולים לסייע לך לנסח אמירה מחודדת על רדידות, השחתה תרבותית וכל הג'אז הזה. "הלוואי שהחיים זה לא הכל" היתה מעוררת כעס. הלוואי שהיא היתה מעוררת כל רגש אחר.

לפרק הראשון בעונה התשיעית והאחרונה של הסדרה קרה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות ליצירה טלוויזיונית מכל סוגה שהיא: הוא עורר אדישות. הוא לא הכעיס, כי קשה היה לזהות כאן אלמנטים שישחיתו את נפשם של הצופים. אפשר לנחש שהקפצת הסדרה חמש שנים קדימה (לא יכלו לחשוב על פרק זמן שיזכיר קצת פחות את הגימיק של "עקרות בית נואשות"?) היא בגדר אטרקציה לצופיה האדוקים. אולי הם הופתעו לגלות שגדי ודפנה התגרשו, אבל לא זה מזו; שקנובלר הפך למנכ"ל הערוץ בעוד מיקי הוא הטאלנט; שאורלי היא שיננית סדיסטית, שנועה חזרה בתשובה ושמאיר ובתיה נכנסו לדיור מוגן והסתבכו בתקרית בינגו מסעירה.

השאלה היא מה השאיר את אותם המעריצים דבוקים למסך במשך כמעט עשור, ועל כך הפרק של אמש לא יכול היה לענות. פנייה למכנה משותף רחב? הלוואי. הבדיחות ב"החיים זה לא הכל" לא גסות באופן מיוחד, אלא אם כן מזכירה שמחווה תנועות מזרחיות לעבר גבו של מיקי מזעזעת אתכם. הומור נמוך? בפרק אתמול ניסו מיקי וקנובלר למצוא מחליף לגדי בזמן שזה הלך להתגרש, ופנו לא.ב יהושע ועמוס עוז. ספק אם מרבית הישראלים יודעים מי האנשים הללו. גימיקים בדמות הופעות אורח מפתיעות? רק אם אתם חושבים ששלמה בר שביט – בתפקיד עצמו! – הוא מגנט רייטינג.

ואולי הישראלים פשוט מתים על קושניר ו-וקסמן? ייתכן מאוד, אבל נדמה שגם האנשים שמחזיקים את הסדרה על גבם הנוירוטי התעייפו ממנה מזמן, ואפילו לא מנסים לזייף אורגזמה, או סתם פרצוף מטופש. רגע השיא של קושניר אמש, למשל, היה כשהתקשה לתפוס מונית לרבנות. קורע, הא?

הנוכחות של "החיים זה לא הכל" בשולי הפריים טיים הטלוויזיוני נראית מוזרה עוד יותר לאור התוכניות שמקדימות אותה, בערוץ שלה ובערוץ המתחרה. גדי הולך לרבנות ברגל רגע אחרי שאנשים נזרקים לבוץ, נופלים, נחבטים ועפים משעשועון ב-101 דרכים שונות, הכל כדי להדביק אתכם לכורסה. הנה תוכניות שאפשר להתעצבן מהן באמת. הקושנירים לא מאפשרים אפילו את הלוקסוס הזה. במחשבה שניה, מדובר בהישג יחודי: "החיים זה לא הכל" כל כך סתמית, שהיא גורמת לך להתגעגע לטלוויזיה רעה.