לא אני הוא האיש: הקאברים הכי טובים לשירי בוב דילן

מדהים איך בשניה אחת, כל הכבדות המייאשת של השיר המקורי נעלמת תחת הגרוב הצוחק והאוהב בקולו של בריאן פרי, שהערצתו לדילן ניכרת בכל תנועה בקריירה שלו, מאותו סינגל ועד אלבום הקאברים הנהדר שהוציא לו לפני מספר שנים. הטוויסט הגלאמי של רוקסי מיוזיק מכניס את גרסאות דני ליטני ואביב גפן למשל, להקשר ופרופורציות.

"אני לא שם", סרט המופת של טוד היינס, הוא בכלל לא סרט על בוב דילן, אלא סרט על המוזיקה שלו וכיצד היא משתקפת בחייו המופשטים והמופלאים. גם אלבום הקאברים שמלווה את הסרט מלא בפרשנויות אחרות ומרתקות על דילן שמצד אחד מותחות את גבול הפרשנות לדילן ומצד שני יוצקות לאמנים והלהקות שביצעו את השיר זהות אחרת ומפתיעה. נראה שהאיזון המושלם הגיע בפרשנות של ת'רסטון מור והחבורה לשיר שעל שמו קרוי הסרט, עם הפידבקים העדינים מצד אחד והקושי של מחבר השיר והתוצאה קורעת ומטלטלת כל אדם שרצה להיות שם, אבל היה חייב ללכת.

יוצרות, לרוב, התקשו עם קאברים חשמליים לדילן והתחברו לצד היותר פולקי ועדין שלו. פטי סמית', למשל, היא יוצאת מהכלל שלא מעידה על הכלל. חלק מהמהפכה של פי ג'יי הארווי בשנות ה-90 היה לתקוע את אחד הקטעים החשמליים הטובים ביותר של דילן באמצע יצירת המופת שלה, "Rid of Me" ובכך לבסס את מעמדה כגברת הראשונה של הגיטרה החשמלית.

בפרויקט היפה והמרשים של מגזין הרולינג סטון, בחר בונו בשיר הזה כשיר הטוב ביותר של דילן, והסביר "זה קודם כל הבוז, הלעג. לאלביס היה בוז, לרולינג סטונז היה בוז". בונו, מניאק שכמוהו, הוא אולי נודניק שלא ברא השטן אבל הוא שם אצבע מדויקת על הנקודה המשותפת שהופכת את הקאבר של הסטונז לדילן לשיר אייקוני משל עצמם, עם פלוס אחד אדיר: גם דילן לא יכול להתחרות בפרפורמנס של מיק ג'אגר שאצלו כל אבן היא הסלע האדום.

הקאבר של סמית' המנוח לדילן ליווה לא מעט מהבוטלגים הרבים שהופצו ברשת. סמית' אהב לבצע גם קאברים לביג סטאר, הביטלס וג'ורג' הריסון, אבל ב-"Ballad of A Thin Man" אפשר באמת להאמין שהוא אותו מיסטר ג'ונס המפורסם, האיש הקטן שהמכונה דורסת מקדימה וברוורס 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים מזויינים בשנה.

הביצוע של אקסל רוז, סלאש ושות' לאחד משירי הסמים הגדולים של כל הזמנים הוא לא רק פרשנות מדויקת של הזמן והמקום, כלומר סוף האייטיז ותחילת הניינטיז. הוא פנתיאון של דור שלם ותחילת המגמה שהושרשה סופית רק בעידן האינטרנט של המאה ה-21 - העידן שבו אתה מכיר את הקאבר הרבה לפני שאתה מכיר את המקור ואת הנפת סטנד המיקרופון של אקסל והסולו של סלאש הרבה לפני הדו-משמעות שמלווה את כל השיר עצמו.

קשה להגדיר את ג'ימי הנדריקס בתור מספר סיפורים גדול. הוא כמובן האש והגופרית של הרוקנרול, אולי האיש עם הכי הרבה תשוקה שדרך על במה כלשהי, אבל הנדריקס הוא איש של זיונים, לא זיוני מוח. אז למה "All Along The Watchtower" הוא בסוף השיר שהנדריקס ידע לבצע טוב מכולם כולל מדילן עצמו, דרך ניל יאנג שמבצע את השיר בקביעות ועד ברי סחרוף ואהוד בנאי שגם ניסו את מזלם? כי אין דבר נכון יותר מטיימינג מושלם כשאתה מתאהב, והנדריקס התאהב בשיר בדיוק בזמן שאפשר לו לנכס אותו לעצמו, שנה בלבד אחרי שדילן הוציא את השיר. בנוסף, יחד עם הביצוע של הבירדס ל-"Mr. Tambourine Man", דילן קיבל מאחרים את הלגיטימציה להתחשמל, אחרי שקהל הבית שלו איים לחסל לו את הקריירה. החשמל הזה גם הפך את הנדריקס לבעלים של השיר לא פחות מדילן.

לפני שלוש שנים, הנדריקס הפסיד עם הקאבר הזה בטורניר הקאברים של וואלה! תרבות בסיבוב הראשון, לקאבר מושלם אחר - "Hurt" של ג'וני קאש - בהגרלה קשה מדי, ונכתב שם שלהנדריקס יש קאברים מוצלחים יותר ושהגרסה של ניל יאנג טובה יותר. זו היתה טעות.