העונה השלישית של "רמזור" מוכיחה: אפשר לעשות סיטקום ישראלי מצליח

לפעמים מפתיע לגלות באיזו צורה נלעגת בוחרת הטלוויזיה להציג את הגברים הנשואים. אל בנדי מ"נשואים פלוס", ריימונד מ"כולם אוהבים את ריימונד", פיל דאנפי מ"משפחה מודרנית", ולאחרונה גם איצקו ואמיר מ"רמזור" – כולם מושפלים ואומללים, סמרטוטים עלובים, שנכנעים לנשים שלהם במסגרת החוקים המוסכמים של המוסד המיושן. המעניין הוא שלמרות ההצגה הלא מחמיאה של המין הזכרי ב"רמזור", זו עדיין סדרה גברית לחלוטין. היא סוחטת מאיתנו כל טיפת כבוד, אך אנחנו עדיין נהנים לצפות בה. הגברים בה מבוישים ומבוזים, אך היא בעיקר עבורם. "רמזור" מדברת בשפה שגברים מבינים ואוהבים. אין פלא שגם נשים מכורות אליה.

כיף לראות גברים רמוסים, ולהזדהות עם המצוקה שלהם. ביחד הם מתנהגים בטבעיות ומלגלגים אחד על השני בהנאה גדולה, אך לצד נשותיהם הם מתרפסים כמו רכיכות. מי מאיתנו לא יכול להבין את חוסר האונים של מירי (אדיר מילר), שנאלץ להיכנע למתקפת ההורמונים של אשתו ההרה ולכפוף את ראשו אל מול תופעת הטבע נטולת ההיגיון. מי מאיתנו לא מזדהה עם איצקו האומלל (ליאור כלפון), שגם הוא, כמו רוב אחיו לג'נדר, מבין שעדיף לו לאפשר לזוגתו הדומיננטית לנהל את העניינים פן הבית יקרוס. אלה הם גברים: יצורים ילדותיים וחסרי אחריות, שפועלים ממניעים פרימיטיביים כמו כבוד, אגו וגודל האיבר. אומנם לפעמים יש בנו עוד צדדים, אבל בשביל קומדיה זה בהחלט מספיק.

בדיוק בגלל ההתמסרות הזאת לסטריאוטיפים "רמזור" ממשיכה להיות די בסיסית ופשטנית, אך עדיין משעשעת. אין בה פריצת דרך חדשה, אין בה הברקות חסרות תקדים, אין בה תכנים שמגרים את המחשבה, אבל היא מצליחה לעשות את הנס הבלתי אפשרי – סיטקום ישראלי מצליח – בזכות תסריטים פשוטים והפקה מיומנת. התוכנית גם נהנית מיתרון נדיר: אמש (חמישי) נפתחה העונה השלישית שלה, אחרי שכבר הוכיחה את עצמה בשתי העונות הקודמות, והקהל כבר שבוי. רק השבוע גילו ב"נבחרת ישראל" של ערוץ 10 כמה קשה להתחיל מסורת קומית, ובאיזה חשדנות וחוסר סבלנות מתקבלת סדרה חדשה. ב"רמזור", לעומת זאת, עוד לפני שמירי מופיע על המסך, הצופה כבר מחויך.

בעונה השלישית נרשמות התפתחויות. "מירי בהיריון", מכריזים חבריו, שיודעים שהעול ייפול עליו לא פחות מעל אשתו. איצקו ולילך נפרדים, והוא בדרך לסצינת הדייטים, אומלל מתמיד. לא משהו שלא ראינו בעבר, אבל העיקר שהסצינות קולחות והאפיונים מדויקים. דוגמה מצוינת להבחנות המדויקות של הסדרה התבטאה בתחום הפנאי החדש של החבר'ה, האופניים. גם כי כל בורגני מגבעתיים יכול להזדהות עם אותו שלב "התבגרות" גברי קלאסי, וגם כי עוד לא נולד הגבר שתלבושת של מכנסי טייטס, חולצת לייקרה וקסדה מגוחכת תצליח להחמיא לו. "תיסע ביז'ו, חבל שתוריד דופק", אומר אמיר לחברו, ומשלים תמונה פתטית במיוחד.

כנראה שפה טמון הקסם הפוטנציאלי של העונה השלישית: הדמויות התבגרו, הסיטואציות הן של אנשים בוגרים, אבל התגובות עדיין ילדותיות. היריון, הורות, זוגיות מתקדמת או קריירה, הכל ממשיך לחשוף את הגברים במערומיהם. אילו היה מדובר בנשים ודאי היתה קמה הפמיניסטית הזועמת שתתרעם על ההצגה הג'נדרית המביכה. גברים, מנגד, מעדיפים להשפיל מבט, ולצחוק.