עוד לפני שהם שולטים בקריאה ובכתיבה ובטרם הם מכירים את לוח הכפל, ילדים כבר לומדים על בריאת העולם. בפרספקטיבה של זמן, די מוזר לחשוב שדווקא בכיתה א' נתבקשנו לדוש בנושא שרוב המבוגרים חומקים ממנו במחשבה שהוא מסובך מדי, אבל בעצם זה לא כל כך מופרך הרי מה הגיוני יותר מאשר להתחיל בהתחלה?
אלא שלמרות תוקף הרעיון שכדי להבין משהו על החיים האלה צריך קודם כל להרהר איך הם בכלל נוצרו, מעטים מאיתנו ניסו לעשות זאת, והדבר תקף גם לגבי קולנוענים. וכך, הקולנוע חצה מרחקים גדולים בשנות קיומו, אבל לכיתה א' הוא לא חזר.
כל זה משתנה עתה ב"עץ החיים", סרטו המדובר של טרנס מאליק המגיע לבתי הקולנוע בישראל מיד לאחר שקטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן. לטוב ולרע, מאליק אף פעם לא נענה לאף תכתיב וגם לא ירא משום דבר, ולכן הוא גם לא מהסס כאן להתחקות בטבעיות אחר ראשית הימים ואחריתם, על כל המשתמע מכך.
אל תפספס
וכך, הבמאי מביא לידי ביטוי את שלושת הרעיונות שהוזכרו לעיל: ההנחה שהדבר הראשון שכל ילד שואל את עצמו זה איך ולמה הוא בכלל הגיע לעולם, הסברה שתשובה לכל קושייה קשורה גם לשאלות האלו, והתפיסה שהדברים הכי גדולים בחיים כרוכים באלה הקטנים, והסיפורים הכי אישיים מקבילים לאלה האוניברסליים.
בהתאם לזאת, מדלג "עץ החיים" בין דימויים של המפץ הגדול ושל תינוק שבא לעולם, בין ארוחת ערב של משפחה פשוטה ובין יום הדין של האנושות כולה, בין ילדים שרצים בחצר ובין דינוזאורים.
המבנה הסיפורי שבו משתמש מאליק כדי לזגזג בין הרעיונות, הדימויים והזמנים מתגלה כבסיסי באופן כמעט אירוני יחסית למורכבות הכללית של הסרט: כל זה קורה דרך אדריכל יאפי (שון פן) החי בכרך תעשייתי של ימינו, ובין גורד שחקים אחד למשנהו, הוא חוזר ברוחו ובתודעתו למקום שבו הכל התחיל, לאמו הביולוגית ומלאת החסד, לאמא אדמה, לאבינו שבמרומים. זה מה שיפה במחשבות ובזיכרונות: נשגבים ככל שיהיו, כל מה שצריך לפעמים כדי להגיע אליהם זה לעצום עיניים.
בגלל כל זה, עוד לפני שיהפוך לפולחן בקרב שוחרי הקולנוע, "עץ החיים" צפוי להיות להיט בקהילת הניו אייג'. אחרי הכל, מאליק מציג כאן לראשונה בקריירה שלו גיבור החי בתקופת בהווה, והוא עושה זאת כדי להראות איך אפשר להתנתק מן הקפיטליזם, החומרניות והאינדיבידואליות של ימינו ולהתחבר מחדש לטבע, לרוחניות ולקהילתיות.
בכך מזכיר "עץ החיים" את מי שניצב בצידו כאחד מן הסרטים האמריקאים הבולטים של השנים האחרונות, "אווטאר", שעמד מאחוריו רעיון תיאורטי דומה. ההבדל הוא שהפנטזיה של ג'יימס קמרון התרחשה בעתיד והסתכלה קדימה, בעוד היצירה של מאליק מביטה בעיקר אחורה. הגיבור הרי חי בתקופתנו, ובהבזקי זיכרונותיו שב לילדותו בעיירה טקסנית צנועה בשנות החמישים.
בזאת טמון ייחוד נוסף של "עץ החיים". "אווטאר", ולצורך העניין כל פנטזיה אחרת שהיה בה איזשהו ממד תיאולוגי/פילוסופי, ברא לשם כך יקומים בדיוניים ואלטרנטיביים. לעומת זאת, מאליק חוקר את משמעות הקיום מתוך בסיס מוחשי ואמיתי ביותר, שאף מבוסס במידה מסוימת על ילדותו שלו. הוא עושה זאת מתוך לב-לבה של האמריקנה, ובדיוק באותה מידה שבה "עץ החיים" הוא היצירה הכי אוניברסלית שאפשר להעלות על הדעת, הוא גם הסרט הכי אמריקאי שאפשר לתאר.
הסיבה לכך היא שמאליק חודר לשורשים של האמריקנה באותה נחישות ויסודיות שבה אביו הספרטני של הגיבור (בראד פיט) דרש ממנו לנכש עשבים בגינה. מאליק הקציב לעצמו כאן יותר משעתיים וזה די והותר זמן כדי לזמר שיר הלל לפלאי הבריאה, אבל גם כדי להתענג על כל אחד ואחד מן היסודות המרכיבים את ההוויה האמריקאית העיירה, הקהילה, הכנסייה, הצבא, המפעל, המשפחה והחורשה.
אמריקה, אמריקה, זו האדמה שבה הוא נולד וגדל ושאותה הוא אוהב, וגם אם מאליק הקדיש את חייו לתרגום היידיגר והגיע לשיאם המקצועיים בריביירה הצרפתית, אלוהים התגלה לו בצהריי יום ראשון בכנסייה טקסנית, ומבחינתו כבר אי אפשר להפריד בין הדברים.
כתוצאה מכך, אפשר גם להבין מדוע התקשורת בין ניו יורק ולוס אנג'לס כה יוצאת מגדרה ביחס שלה לסרט. הסיבה העיקרית לכך היא שהוא מגשים בכלים קולנועיים את האובססיה הלאומית ארוכת השנים לחבר את "The Great American Novel", כלומר יצירה שתצליח ללכוד את ההוויה האמריקאית כולה.
בהתאם לזאת, לא רק טרקובסקי וקובריק מהדהדים ב"עץ החיים", אלא גם ובעיקר פוקנר ואף וולט וויטמן, ולרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שבין כל הלחישות של הדמויות, הן גם ממלמלות " I believe a leaf of grass is no less than the journey-work of the stars". למילים מוסיף מאליק גם תמונות, ובכך מגשים מעבר לכל הציפיות את תאוותיהם של מי שהמתינו שנים לחזות בניסיון ליצור פואמה גדולה על אמריקה.
כיאה לכך, המוטיב שעובר כחוט השני לאורך הסרט הוא גם זה שעומד במהותה של הנצרות הצורך במחילה. המסע שעובר הגיבור ילמד אותו לסלוח לאביו על הקשיחות שבה חינך אותו, להשלים עם האובדן של אחיו ועם אובדן בכלל, להעריך את מה שאלוהים נותן ולקבל את זה שהוא גם לוקח, לסגור את המעגל ולחוש שלמות.
מובן שזהו מסר שכל צופה היה רוצה להתחבר אליו, שהרי לא צריך להיות נוצרי כדי לחפוץ תמידית בסגירת מעגלים. הרצון להתמסר לסרט גדל עוד יותר לאור הדרך שבו הוא לעתים מחצין את העומק הפנימי שלו. ברגע הקסום ביותר, אומרת האם לבניה "תאהבו הכל. כל עלה. כל קרן אור. ותסלחו".
אל תפספס
הדמות עצמה כל כך יפה, והדרך שבה אנו חווים את האמירה שלה כל כך יפה, שיש בצופים את כל הרצון הטוב שבעולם להיבלע לחלוטין בסרט כאילו הוא היה קרן אור או עלה, ופשוט לרחף עליו, אבל שלושה גורמים מונעים מאיתנו לעשות זאת.
קודם כל, קשה לקבל את הצביעות בכך שדווקא חודש לאחר חיסול בן-לאדן, מגיע הסרט האמריקאי הגדול של השנה ומכריז כי הסליחה היא הערך המרכזי של האומה. אם זה אכן כך, מדוע אותה אומה לא ניצלה את העשור שהיה לה כדי לעמוד במבחן המחילה הגדול ביותר, וכיצד זה שחגגה בצמאון דם את העובדה שלא הגישה את הלחי השנייה אלא דווקא החזירה סטירה בעוצמה? כל העניין ב"עץ החיים" הוא התרחשותו במציאות אמיתית שאנו מכירים, אך קיים בו פער בלתי נסבל בין ארצות הברית כפי שהיא באמת וכפי שהוא היה רוצה לראות אותה.
גם בלי להתייחס לגורמים חיצוניים, קיימת בעייתיות בצורה שבה גיבור "עץ החיים" מבקש מאיתנו למחול יחדיו לאביו. אחרי הכל, למה שנסלח בצורה כה אבסולטית לחדל אישים שהתאכזר לילדיו? האם חסידי הסרט באמת היו רוצים שנתמוך באנשים כאלה ובחינוך מסוג זה?
בכלל, יש משהו קצת מעורר יראה בסגידה של הסרט לקשיחות ספרטנית ולפטריארכליות. חמור מכך, בדומה ליוצרים אמריקאים אחרים שצמחו בשנות השבעים, ובראשם מרטין סקורסזי, גם מאליק סובל מתסביך ה"מדונה", ולא מסוגל לראות את האשה כדמות בשר ודם, אלא אך ורק כמעין אלילה נשגבת, כולל סצינה שבה האם ממש עפה לה ברוח.
בסופו של דבר מבין הגיבור שכל מה שאמו היתה יכולה להציע זה ליטוף רך, ושהיה עליו לקבל באהבה את הכתף הקשוחה של אביו. אם אמריקה רואה בזה תהליך חיובי, הרי שהזגזוג בין הזמנים של הסרט מוכיח כי היא באמת לא השתנתה מאז שנות החמישים.
קשה למחול גם על כך שהמונולוגים בסרט נשמעים ברובם כמו אסופת קלישאות ניו-אייג', על כך שהדיאלוגים המשפחתיים שלו מעוררים אי נעימות בשל הדינמיקה המעוותת שעליה הם בנויים, על כך שהלחשושים שלו נשמעים ברובם כמו פארודיה על ברגמן ועל כך שהדימויים שלו נראים כמו השאריות שהותיר המפץ הגדול ב"אודיאיסה בחלל".
וכך, "עץ החיים" מערבב חומרים שמימיים בלי להיות כזה בעצמו: הוא הפואמה הקולנועית הכי גדולה שאי פעם נכתבה - רק בלי אמת מאחורי השורות, בלי פיוט בתוכן, בלי דבק בין הבתים ובלי פאנץ' בסיום.
אך יותר מהתוכן, קשה לסלוח לקליפה של "עץ החיים". וכך, למרות הרצון להעריך את הסרט על הנועזות שלו ולהעריץ אותו על אותם הרגעים שבהם הוא מצליח לממש את היומרה, פשוט קשה בסופו של דבר לסלוח לו על כך שהוא כל כך מתיש ונפוח, ובעיקר על העובדה שהוא דורש מהצופים להרכיב לעצמם מתוכו את יצירת המופת במקום לבנות להם אותה.
אל תפספס
ובכל זאת, אי אפשר לבטל לחלוטין את הערך של הסרט. לא רק בגלל הדיון האדיר שהשאפתנות שלו מצליחה לעורר כעת, אלא בעיקר בגלל ההשלכות שיהיו לכך בעתיד: גם אם מאליק בעצמו לא השכיל להצדיק את הנועזות שלו, לכל הפחות הוא הצליח לתת רוח גבית ליוצרים שיבואו אחריו ולהעלות את הסטנדרטים של הקולנוע כולו.
כל יוצר שראה את הסרט הזה כבר לא יפחד לשאול איך ולמה הוא הגיע לכאן, בדיוק כפי שלא חשש לעשות זאת בכיתה א', והוא גם לא יהסס להשתמש בקולנוע בכל צורה אפשרית כדי לענות על השאלות הללו. "עץ החיים" נותר שתול באדמה בלי יכולת להתרומם, אבל הוא עוד יוליד את הבמאי שיעשה את יצירת המופת שהסרט הזה חלם להיות.