פרימוורה 2011: סופיאן סטיבנס והפליימינג ליפס העיפו את היום הראשון

קצת מוזר לפתוח פסטיבל רוק בהופעה בישיבה בתוך אודיטוריום. ההיגיון הרי מחייב שמיד עם פתיחת השערים תרוץ לצד אלפי צעירים וצעירות בלבוש מינימלי לעבר המקום הראשון שבוקע ממנו צליל של דיסטורשן. פסטיבל פרימוורה בברצלונה שנפתח אמש (חמישי) הוא הרי לא פסטיבל הפסנתר בסוזן דלל בתל אביב וגם לא קבלת שבת בצוותא. אנשים רציניים טסו לא מעט זמן כדי לקבל בראש עם בירה וסיגריה ביד, ובמקום – הם מוצאים את עצמם בשבע וחצי בערב יושבים באודיטוריום מפואר עם 1,000 מקומות, שכל הכניסות אליו הוענקו בהגרלה מיוחדת בגלל הביקוש, כשבחוץ ממשיכות הופעות רוקנרול קלאסיות לפסטיבל. אם כך, מי שבשבילו אורגן כל הווג'ראס הזה חייב להיות משהו שלא מהעולם הזה ואכן – אם יש הגדרה אחת שאפשר להלביש על סופיאן סטיבנס, הרי היא שלא מדובר במישהו מהעולם הזה.

משהו קרה לסטיבנס, מהיוצרים האמריקאים החשובים והמבריקים של 20 השנים האחרונות. הגבר הנאה בעל הקול העדין התפרסם בכלל כפולקיסט יומרני ועתיר השראה, שהחל בפרויקט להוצאת אלבום עבור כל מדינה בארצות הברית אבל נשבר אחרי שתי יצירות מופת – "מישיגן" ו"אילינוי". מאז, סוג של ברק אינטלקטואלי היכה בו והוא הפך לחוקר צלילים מיומן, שאלבומו האחרון "The Age of Adz" הוא תערובת מסחררת של פסיכדליה, היפ הופ, פולק ולפעמים גם ניו אייג'. את כל אלו הביא סטיבנס גם להופעה שלו, בנוסף למגלומניה כל כך מפוארת (הבן אדם עלה לבמה עם כנפיים, הלהקה שלו בחליפות שמקרינות אולטרה סגול ומאחוריו שתי רקדניות) שאחריה הופעות בקיסריה נראות כמו ערב במה פתוחה בפאב של "החיים על פי אגפא".

למרות שאם מישהו היה אומר לקהל הרחב שלסופיאן סטיבנס יש רקדניות בלהקת הליווי שלו התגובה היתה, קרוב לוודאי, השתנה לא רצונית, את מה שהוא עושה על במה אי אפשר להגדיר בכלל כמוזיקה, או לפחות לא כל מה שהכרנו עד עכשיו כמוזיקה. מדובר באיוונט, משהו שספק אם נראה כמוהו לפניו וספק גדול אם מישהו יעשה דבר דומה אחריו. סטיבנס הוא מבצע עצום, עם קול מזהב ורגישות של סופר סת"ם, שהוא גם ארכיטקט סאונד כמעט מהפכני בגישה שלו למה כן עובד בלייב ומה לא. הוא מתזמר להקה של תשעה נגנים בהינף אצבע וכל שיר בהופעה שלו הוא נושא שאפשר לדבר עליו שעות. במהלך הזמן הזה, הקהל יושב עם לסת שחתכה את הרצפה מרוב עוצמת ההשמטה ומלבד קטעי קישור בהם סטיבנס מסביר בעצם את האקספרימנט המוזיקלי שלו (מסתבר שהוא מתעניין מאוד בסוף העולם), אפשר לשמוע באולם רק קנאקים של אצבעות.

אבל מעבר לגאונות המוזיקלית של סטיבנס, ההופעה שלו היא תהליך לידה מרגש ויוצא דופן של עולם פנימי עשיר. זה מתחיל ב-"Seven Swans" הוותיק שמוציא את המסע לדרך, ועובר דרך הרים וגבעות שבהן סטיבנס מנסה להדגים עד כמה האדם קטן מול הטבע ולמרות זאת – רק הוא ינצח. בשיר הכי יפה של סטיבנס במופע, "Vesuvius", סטיבנס שר על עצמו "סופיאן, החרדה שבפנים, רוח הרפאים שאינך יכול להתעלם ממנה" ובעצם מספר מה אנשים מחפשים במוזיקה – להתמודד עם הגופות והרוחות שמוטלים בחדרים של כל אדם באשר הוא. בסוף, ההופעה מתעלמת מהמיקום שלה והקהל רוקד לצלילי "Impossible Soul", כשסטיבנס עצמו מזנק מנקודה לנקודה על הבמה וברגע הזה – כל הרוחות הפכו לאבק ברוח של ברצלונה.

ההופעה של סטיבנס היתה למעשה אפליקציה עתידנית לז'אנר די מת – הרוק המתקדם, מה שהופך את ההופעה שלו ואת ההופעה של פליימינג ליפס לדומות למדי: גם וויין קו?ין והלהקה משתמשים בשלל אביזרי במה, וידאו ארט מהמם, להקת מעודדות וקטעים ארוכים וחלליים כדי לספר את האגדה אודות רוח האדם מול המכונות הגדולות. אלא שבניגוד לסטיבנס, שנותר קשה לעיכול במשך הופעה שלמה, המסכת של פליימינג ליפס מורכבת כולה מממתקים קלילים בתוך המעטפת הכבדה.

השילוב הנכון הזה הופך את הסט הקצר יחסית של פליימינג ליפס להצלחה גדולה, שכן הקהל מרגיש שהוא קיבל הכל: להיטים כמו "She Don't Use Jelly" (גם שנים אחרי, פשוט תענוג של שירה בציבור) ו-"Yeah Yeah Yeah Song"; שואו לייזרים אה-לה "Dark Side of The Moon" (אלבום שפליימינג ליפס פעם ביצעו במלואו); אמירות מחוכמות על העולם והאדם (שירי "Yoshimi Battles The Pink Robot" למיניהם); סיום אפי עם "Do You Realize"; וסולן אחד, קוין, שעולה לבמה בתלבושת מארק בולאן פינת רוברט פלאנט כשהוא בתוך בועה, מה שממילא כבש את הקהל עוד לפני התו הראשון. התוצאה בסיום המשחק: פליימינג ליפס, 4 – הרגליים של מי שעמד בהופעה, 235.

שתי ההופעות האלו, יחד עם הופעות מצוינות של The Walkman (כמה הם היו קרובים להיות הסטרוקס, כמה טוב שזה לא קרה) ואינטרפול, פתחו ערב חזק מאד של פסטיבל שמעוניין לעלות לליגה הראשונה של הפסטיבלים באירופה. עם זאת, ולמרות סיום פיצוצי במסיבה של Girl Talk (שהמסקנה מכל המאש-אפים שלו היא שהקהל רוצה לשמוע להיטי מיינסטרים, רק שיעטפו אותם בצלופן), ההופעות נדרשו להתגבר על ביזיון הבירה ששרר במקום בשעות הראשונות לפתיחת השערים, בגלל שיטה חדשה ודפוקה למכירת אלכוהול שקרסה עוד בטרם הגיע למקום זרם רציני של אנשים. למזלם של המארגנים, הם סגרו ליין אפ מספיק חזק כדי שאנשים יתרכזו במוזיקה, אבל מי שחושב שליין אפ ומחיר כרטיס מספיקים בשביל פסטיבל מעולה, צריך לקבל ליטר בירה על הראש כדי להבין עד כמה הוא טועה.