"האם את זוכרת את הפעם הראשונה?" שאל ג'רוויס קוקר בפתיחת מופע האיחוד הראשון של פאלפ (להוציא חימום ספונטני בצרפת לפני מספר ימים), וכרגיל אצל היוצר החד הזה, שום דבר לא נעשה במקרה. קוקר, חמוש במשקפיים שהפכו כבר מזמן למותג על שמו, הביט בשורות הראשונות של הקהל העצום והרב שגדש את הבמה המרכזית של פסטיבל פרימוורה ולא ראה הרבה פרצופים שהוא מכיר. למעשה, רוב הקהל הורכב מאנשים שספק אם היו בהופעה של פאלפ כשזו פעלה על אדי הדלק שלה בתחילת העשור הקודם, ובוודאי לא בתקופות הזוהר של "This is Hardcore" ו-"Different Class". קוקר השאיר את הציניות המפורסמת שלו מאחוריו עם הבחירה הזו ומשם הוא בא להראות לילדים מה הם פספסו כל השנים האלו.
וכך, פאלפ מודל 2011 התגלתה כאחת הלהקות המאוחדות הכי רלוונטיות של התקופה האחרונה. כל כך רלוונטית שלמעשה קשה למצוא מישהו בקהל שחשב שכסף הוא המניע לאיחוד הזה, מה שקרוב לוודאי נכון. מהפתיחה של "Do You Remember The First Time" דרך ביצועים מפרקי רגליים לשירים אהובים ("Babies") ולהיטי ענק ("Disco 2000" הבלתי נמנע), קוקר והלהקה נשמעו כמו חבורה שבילתה את אותה כמות זמן שסוויד והליברטינז בזבזו על ראיונות, רק בחדר החזרות עם דגש על נגינה בשרית ואגרסיבית, במיוחד בקלידים, שהפכו כל שיר מיד-טמפו לטרמפולינה. הקהל הספרדי, שגם ככה ניחן באמפתיה כמעט מוגזמת לכל אמן שמופיע בפניו משל היה אסיר תודה שמישהו בכלל שקל להגיע לעיר כמו ברצלונה ופסטיבל כמו פרימוורה, הכין לפאלפ אווירה שהצדיקה את השקת האיחוד מחוץ לבריטניה. בשביל ברצלונה, קמדן טאון מ-"Sorted Out For E'z And Whizz" נמצאת ממש מעבר לשדרות הרמבלס, ליד קמפ נואו, קרוב לים.
אל תפספס
אבל לצד המוזיקה המצוינת שפאלפ ממילא התפרסמה בה, היה בהופעה שלהם בפרימוורה דבר מה נוסף שהפך אותה למיוחדת כל כך: קוקר, שתמיד התרכז בכתיבת דמויות של בני אדם נבגדים, נואפים ומוחמצים, הציג כל כך הרבה אלטרואיזם שנדמה שהוא מעט התבלבל עם כריס מרטין מקולדפליי. השיא הגיע אחרי ביצוע מבריק ל-"I Spy" שבו קוקר ירד לקהל, ואפשר לבחור להציע נישואים לחברתו, משל היה אייל גולן בקיסריה. באופן אירוני כמובן, לקוקר לא היה שיר מתאים להציע לרגע שאחרי (בו הבחורה בקושי השיבה לעצמה את הנשימה) וביצע את "Underwear", שעוסק בבחורה שנתפסה על חם בבגידה.
ללא קשר לסיטואציה, הופעה של פאלפ מזכירה עד כמה קוקר הוא כותב נדיר, שעל אף הברקות בקריירת הסולו הקצרה שלו לא הצליח להתעלות לשיאי הדיוק שלו בפאלפ. מכל פינה ניבטו אנשים שפניהם הקרינו את התחושה שכולם מכירים את האיש או האישה בשירים של פאלפ. אולי בזמן אמת היה קצת פחות נחמד לחיות את התחושה המדכאת הזו. היום, זה מרגיש קצת כמו הטקסט של "דיסקו 2000": כולנו ניפגש ביום ראשון, בהופעת האיחוד הבאה של הדור.
אל תפספס
אחרי שהשכיחו את רוב הופעות היום, מההופעה החמוצה והמאכזבת של בל וסבסטיאן דרך הקסם של הנשיונל ודירהאנטר (שהופעתם המעולה פשוט ננטשה לרגל תחילת ההופעה של פאלפ), קוקר והחבורה סיימו עם ביצוע סוחף ל-"Common People", אותו הקדיש הסולן לעצורים בהפגנות בכיכר קטלוניה בעיר, המוחים מזה כמעט שבועיים נגד אחוזי האבטלה הגבוהים בספרד, במיוחד בקרב צעירים. קוקר עשה את החיבור בצורה עדינה ואלגנטית ("אני יודע שלא אוהבים את זה שזר מגיע למקום ומעיר הערות") והוכיח שוב: כשהוא מגיע, הוא האיש הנכון במקום הנכון.
ולסיום, אי אפשר שלא להתייחס לחדשות הטרגיות אודות מותו של גיל סקוט הרון, מוזיקאי ענק שהשפיע על לא מעט מהפרפורמרים בפרימוורה. למעשה, מותו נודע, פחות או יותר, בזמן שג'יימי XX, שהוציא אלבום רמיקסים שלם לסקוט הרון, תקלט בפסטיבל. אפשר לקוות שאמנים יתייחסו לחדשות המצערות ביום האחרון של הפסטיבל, בדיוק כפי שקוקר היה מספיק חכם כדי להגיד משהו רלוונטי לצד כל להיטי העבר. "לא באנו לדבר על היסטוריה עתיקה", אמר קוקר בתחילת המופע. "באנו לעשות היסטוריה", וזו הגישה שאיתה סקוט הרון יצא לדרכו ואותה קוקר ממשיך, בסגנון אחר לגמרי, עד עצם היום הזה.