עשן בעיניך: בעד ונגד הצעת חוק העישון החדש - אתם קובעים

בטח ראיתם את זה בטלוויזיה, אולי אפילו בחיים – בעל חוזר הביתה, בידו האחת תיק עבודה ובשנייה זר פרחים גדול. האישה המופתעת פוערת זוג עיני עגל גדולות: "זה בשבילי?! אבל מה האירוע?". "שום דבר מיוחד מותק", עונה לה בחל"ה, "זה פשוט כי אני כל כך אוהב אותך". חמש דקות מאוחר יותר מסתבר שדווקא יש אירוע, והוא מספיק גדול ומסריח כדי להצטרך לחפות עליו בריח של פרחים.

זה פחות או יותר מה שהממשלה מנסה לעשות כרגע עם שלל חוקי המעשנים שהיא משתדלת כל כך בחריצות להעביר. ובכן, אין מה לחשוש – הממשלה לא באמת דואגת לכם, היא דואגת לעצמה. יותר קל לצעוק עליכם שתוציאו את הסיגריה מהפה מאשר למשל לדאוג לביטוחי היסוד; שכר הרופאים; תחבורה ציבורית שתוריד את מדד זיהום האוויר; ריאות ירוקות במרכזי ערים; או פיקוח על האחים עופר שיפסיקו להשתין לנו על הראש.

המאבק במעשנים הוא זר הפרחים שמגישה הממשלה בחיוך מתוק בכוונה לכסות לעצמה את התחת בבגידה המתמשכת שלה באזרחיה. הרבה יותר קל לדחוף את היד הארוכה של האח הגדול לכיס ולריאות של נתיניו מאשר לקיים תשתיות נורמטיביות של ממשל דמוקרטי ומה שעוד יותר מועיל זה העובדה שזה מסיט את האש ממוקד אחד לאחר.

גם אם נניח בצד את אזלת היד, השחצנות הממארת, והזחיחות הקטלנית של העומדים בראש ההנהגה– למדינה יש בעיות גדולות יותר מהסיגריה שבחרתי לעשן (באוויר הפתוח, מבלי להפריע לאף אחד, מבלי לנשוף עשן בפני תינוקות, קשישים ונשים בהריון). חוקים שפוגעים בחופש הפרט ומתנקשים בכיסו הפרטי של האזרח הקטן כדי ליצור הסחה מוצלחת מהאימפוטנטיות של הממשלה הם חמורים הרבה יותר.

נגיד ונחתתם נחיתת חירום במקום לא מוכר, איך תזהו שהגעתם למדינת עולם שלישי? התשובה היא בעצם די פשוטה – התשתיות מוזנחות, חוקים הם המלצה בלבד וסמלי התרבות המערבית נמצאים באיחור לא אלגנטי של שני עשורים. אם לבחון את עצמנו בכלים האלו – אנחנו כמעט מדינת עולם שלישי. חוקי העישון במקומות ציבוריים בעצם כבר עברו די מזמן, אבל הי! למי אכפת: צא איתי גבר, אל תהיה כבד, מה את עושה עניין? פשוט תסובבי את עגלת התינוק לכיוון השני.

לפעמים כשאתה חוצה את סף הדלת, נדמה שחזרת לתיכון, שם המגניבים עישנו והחנונים ניגנו על ויולה. לא רק שנהגי מוניות, בעלי פאבים ומסעדנים מאפשרים לעצמם וללקוחותיהם לעשן; אתה גם נחשב להורס מסיבות כשאתה מבקש שיכבדו את החוק. לבקש שלא יעשנו במחיצתך מציב אותך בעמדת הנודניק התמידי, כשבעצם רצית לחזור הביתה בשלום (או לפחות בריאות, בגדים ושיער נקיים מעשן).

אם אדם רוצה לשתות עצמו למוות זו הבעיה שלו ושלו בלבד – הוא לא שופך לאף אחד אחר אלכוהול לגרון. יבינו המעשנים אחת ולתמיד שההרגל המגונה שלהם, הוא לא רק שלהם. עישון בכל מקום שאינו הסלון הפרטי של האדם הופך לעסק של כולנו, משפיע על כולנו; וחלקנו לפחות, לא חתם על חוזה לסרטן ריאות.

ישראל מנסה ללכת לקראת עתיד נקי יותר, בריא יותר ובעיקר – עדכני והגיוני יותר. אנחנו באמת רוצים להיאחז בכל הכוח בהיותנו (עדיין) מדינת עולם שלישי?