לטלוויזיה האמריקאית יש טקסים קטנים ופרוורטיים משלה: בחג המולד סדרות הטלוויזיה מתחרות זו בזו כדי לייצר פרקים מתקתקים במיוחד, מלאי עצי אשוח, גרביים תלויות על אח מבוערת וסיומים מלאי תובנות, מחילה ונסים נוצריים. אבל לא רק את הולדת ג'יזס כרייסט-סופרסטאר הטלוויזיה מציינת, אלא גם את חג המשפחתיות האמריקאית חג ההודיה ולצדו את גמר הסופרבול ואת ההתפתחות המודרנית של מופעי הוודביל, או כמו שאנחנו מכירים אותם, המחזמרים.
אם כן, ניתן לקבוע בביטחון שפרקים מוזיקליים לסדרות טלוויזיה הם ממש לא המצאה של "האנטומיה של גריי" ששודרה אמש (שני) ב-yes Drama. רחוק מזה. הרבה מאוד סדרות אמריקאיות משלבות בתוכן מחוות מוזיקליות, אם לא פרקים שלמים ממש "אלי מק'ביל", "חשיפה לצפון", "משפחת סימפסון", "סקראבס", "באפי ציידת הערפדים", "מופע שנות השבעים", "איש משפחה", "האוס" ובאמת שאפשר להמשיך למנות, אבל הבנתם את העיקרון.
אלא שהפרק המוזיקלי של "האנטומיה של גריי" היה טבעי כמו רון קופמן בעקבי סטילטו, וקוהרנטי כמו שתי תחנות רדיו שונות שעולות זו על התדר של זו. בפרק 144ההיפר דרמטי של "האנטומיה", קאלי (שרה רמירז) ההריונית נקלעת לתאונת דרכים קשה מיד אחרי שאריזונה, חברתה לחיים, מציעה לה נישואין. הטיפול המסור וההיסטרי של צוות בית חולים סיאטל גרייס בקאלי המדמדמת בין חיים למוות מופרע בלא אחרים מנאמברים מוזיקליים קורעי לב לכאורה, אך בפועל מטופשים להבהיל ככה זה כשמנסים לסחוט את בלוטות הרגש של הצופים השבויים בעדינות של רפתן מיובל כפיים.
אל תפספס
קשה לומר שלא ראינו את זה מגיע. אחרי שיוצרת הסדרה, שונדה ריימס, שיסתה את כל הדמויות זו בזה אינספור פעמים, חיברה והפרידה בין זוגות כמו ילדה המשחקת בבובות הבארבי שלה, הדביקה את כל אנשי הצוות במחלות איומות וסיבכה אותם בתאונות מחרידות, זה היה רק עניין של זמן עד שתכריח את כולם לפצוח בזמר בעודם אוחזים איזמל מנתחים.
פרק המחזמר של "באפי ציידת הערפדים", להבדיל, היה הברקה גמורה של יוצרו, ג'וס ווידון, שממילא השתעשע בחציית ז'אנרים ומראש לא לקח את עצמו ברצינות גמורה. ובכלל, ווידון, בניגוד לריימס, ניפק מחזמר עם קו עלילה ליניארי ומוצדק לחלוטין, והוא משופע בשירים מצוינים, חכמים ומצחיקים שמודעים לעצמם ולגיחוך המובנה באדם מבוגר שמתחיל לשיר בלי סיבה נראית לעין. ב"האוס", סדרת הרופאים שמיצתה גם היא כבר את רוב התכסיסים שמגיעים בשק העזרים לתסריטאי, נערכה המחווה המוזיקלית (בכיכובו של יו לורי הנפלא, שהוא גם מוזיקאי מצוין) כשהיא מעוגנת לפחות בקונטקסט של פרק שלם שכולו מחוות לז'אנרים טלוויזיונים שונים. במקרה זה אם כך, הצידוק (קאדי וד"ר האוס לסירוגין שוקעים בתוך חלומות בעתה שונים) הוא קלאסי, גם אם שחוק.
מי שעוד משתעשע באופן קבוע עם תרבות המיוזיקלס האמריקאית הוא סת' מק'פרלן, היוצר הבלתי נלאה של "איש משפחה" (ו"אבא האמריקאי" ו"קליבלנד" הטובים הרבה פחות). מק'פרלן משלב עשרות מחוות מוזיקליות לאורך כל עונה, חלקן מבוססות על נאמברים סטנדרטים מוכרים, וחלקם על המצאות פרועות אבל לא פחות מוצלחות.
אל תפספס
ההצדקות המובנות האלו של הסדרות שבחרו לערוך מחוות מוזיקליות, לחלוטין לא עובדות ב"האנטומיה של גריי". אם כל השירים (האיומים, אחד אחד) הם הזיית הרדמה מלאכותית של קאלי, לפחות הדמויות היו סותמות את הפה כאשר הדמות שלה לא נוכחת. אבל אנחנו לא זכינו לחסד שכזה.
עבור "האנטומיה של גריי", פרק המחזמר הוא יותר כמו להכניס צעצועי מין לחדר השינה לכבוד יום הנישואין העשירי ניסיון עייף, מאומץ ומעט פאתטי להכניס ריגוש לתוך מערכת יחסים שכבר מיצתה את עצמה.