נערת המצעדים: קלי רולנד היא כבר לא רק בת הדודה של ביונסה

מבין כל הבחורות שחוסות בצלה של ביונסה, תהא זו אחותה החמודה סולנג' או חברותיה הנשכחות ללהקת דסטיניז צ'יילד, קלי רולנד היא החוסה העיקשת ביותר. מזה שנים היא מסרבת לקבל את גזר הדין, לתפקד בתור "בת הדודה של" ולהסתפק בכבוד שניתן למי שהיתה חלק משמעותי בגידול כוכבת הפופ החשובה ביותר של הדור הזה. רולנד יודעת שהיא פחות מוכשרת ופחות יפה מבת דודתה האלילה, אבל היא גם יודעת שזה לא עלבון גדול - הרי כל בחורה שהולכת ברחוב היא פחות יפה ומוכשרת מביונסה. אלא שהיא, לעומת אלפי בחורות אחרות, גם זמרת טובה שנראית לא רע, ואין סיבה שהנתונים האלה לא יביאו לה קריירת פופ מזהירה. אז הנה, בשעה טובה ואחרי שנים של מאבק, העולם וקלי רולנד יישרו קו. חלומה התגשם, יש לה להיט.

"Motivation", השיר החדש של רולנד, שליל ווין שר בו וגם שותף לכתיבתו, הוא המנון מיטות סקסי מז'אנר האר אנ' בי הסטרילי אך מחרמן שאפשר היה לשמוע גם אצל כריס בראון לאחרונה. רולנד עשתה עם השיר הזה דרך ארוכה וכהרגלה, נאלצה להמתין עד שכולם יגלו את יופיו: "Motivation" טיפס במצעד כעשרה שבועות עד שנחת בשבוע שעבר במקום הראשון במצעד האר אנ' בי של הבילבורד. גם בטופ 100 הוא נוחל הצלחה, כשהוא ניצב במקום ה-21 וצפוי להיכנס לטופ 20 עוד השבוע.

רולנד צועדת כבר כמה שנים בטראק הנכון עבורה. למרות שבבלוגים אוהבים לייחס את ההצלחה הנוכחית שלה לתדמית החדשה והפתיינית שאימצה (ובעיקר להגדלת החזה שעברה), צריך לקחת דברים בפרופורציות: רולנד היא עדיין לא בחורה מספיק לוהטת בשביל שקצת דיאטה, ציצים וקליפ עם בחורים עירומים יהפכו אותה לכוכבת. הוגן יותר יהיה להגיד שמישהו במחנה שלה יודע לזהות טרנדים ולרכב עליהם ממש בזמן, כמה דקות לפני שהם נהיים מאוסים ובנאליים. כך היה עם "When Love Takes Over", המגה להיט שעשתה עם דיוויד גואטה והפך אותה לכוכבת באירופה, וזה המקרה גם עם השיר החדש, שמזריק סקס אפיל לז'אנר האר נ' בי המיושן ונשמע מוקפד ומרענן, במיוחד לאור ערימות הזבל שמזהמות בימים אלו את הטופ טן האמריקני.

מי שדווקא הוכיחה מתחילת דרכה שיש לה כריזמה וכישרון שאינם מוטלים בספק היא מיס דינמייט. אלא שההצלחה של אלבומה הראשון שיתקה אותה והאלבום השני, שיצא ב-2006, לא הוכיח את עצמו. רק בשנה האחרונה היא חזרה למצעדים בהפקות שונות והתארחה אצל יוצרים כמו זינק וקייטי בי. בכולן היא נשמעה פצצה, ועוררה געגועים עזים לשמוע אותה שרה לבדה.

את "Neva Soft", הסינגל החדש שלה שיצא ביולי, הפיק לברינת', נער הזהב התורן של הפופ בריטי. לברינת' רוקח שילובים מושלמים בין פופ לאנדרגראונד, ואחראי בין היתר, גם ל-"Pass Out" של טייני טמפה. הבחירה בו עבור דינמייט היתה מדויקת: הוא מיקסם את החספוס הטבעי שלה והיכולת הנהדרת שלה לנוע בקלות בין ביטים של רגאיי, דראם אנד בייס ופופ. דינמייט נשמעת מדהים גם היום. היא כל מה שג'סי ג'יי לא מצליחה להיות: זמרת שמביאה מאה אחוז כישרון מבלי להיגרר לאף שטיק או להתאהב בעצמה. מעטות הזמרות ברדיו ובמצעדים, גם באנגליה וגם בארצות הברית, שיודעות לספק ווקאל כל כך גמיש, עוצמתי וקולע למטרה. לא ברור אם "Neva Soft" יביא למיס דינמייט נאמבר וואן, זה בטוח לא יקרה מחוץ לאנגליה וספק אם זה יקרה גם בממלכה, אבל כסינגל קאמבק היא לא יכלה לבקש יותר מזה.

הבשורה שהג'וניור בויז יגיעו להופיע בארץ נחתה בתזמון מושלם, בדיוק בימים שבהם דלף לרשת "Its All True", אלבומם החדש והיפה. הג'וניור בויז הם הרכב קנדי שמייצר כבר שנים מוזיקה אלקטרונית מעניינת ונגישה, שחביבה מאוד על מבקרים, בלוגרים ובליינים. "Its All True" ממשיך את המסע המוזיקלי שמאפיין אותם ונע בין קצוות של אלקטרוניקה עמוקה ורב שכבתית, כמו במקרה של "Kick The Can" המועדוני, לבין רגעי אינדי פופ דאנסיים קליטים יותר, כמו "Truly Happy Ending" המקסים. האנשים שאחראים למוזיקה היפה הזו אוהבים את כל מה שטוב - מלודיה יציבה ואלגנטית, בקרים רצופי שירי רדיו מצוינים ולילות רצופי מסיבות איכותיות. אלא שהפחד מנפילה לקלישאות דאנס הופך את הג'וניור בויז לזהירים מאד, כמעט לזהירים מדי. יש רגעים שבהם ברור שאפשר היה להעביר הילוך ולתת ל-"Its All True" עוד זריקה של אנרגיה. אבל האנרגיה הזו תגיע בהמשך, כשאצולת הדאנס תעמוד בתור כדי לשחרר רימיקסים לשירים המצוינים האלה. בינתיים, "Its All True" מסתמן כעוד הצלחה לא מעורערת של הג'וניור בויז וכאחד מהאלבומים הטובים שיצאו בחודשים האחרונים.

לקול תרועות המבקרים מוציאים השבוע גם דת' קאב פור קיוטי האמריקאים את "Codes and Keys", אלבומם השביעי. אחרי שאלבומם הקודם הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ותהליך כיבוש המיינסטרים הארוך שלהם הושלם, מרשים לעצמם חברי דת' קאב לפרק את שריון הדיכאון ולהגיש הפעם אלבום מגוון יותר. "לא רציתי לעשות שוב אלבום אפל", אמר הסולן והגיטריסט בן גיבארד לגיליון האחרון של ספין, והוסיף "לא נוסיף גיטרות לאלבום רק כי אנשים מצפים לכך. אני כל כך גאה באלבום הזה, שכבר ממש לא אכפת לי אם יאהבו אותו או לא".

גיבארד יכול לנוח. המבקרים מרוצים והמעריצים יאהבו את התוצאה. ומי שאינו מבקר ואינו מעריץ וסתם מעוניין לשמוע מה יש לדת' קאב להציע הפעם ימצא ב "Codes and Keys" כמה רגעים מענגים, ובראשם שיר הנושא היפהפה, וגם כמה שירים ניסיוניים ומייגעים. דת' קאב הגיעו למעמד שמאפשר להם לעשות כל שעולה על רוחם - הם ממש לא חייבים להמשיך לייצר מלנכוליה בקילוגרמים רק כדי לספק לבני ה-16 העגמומיים טקסטים חדשים לשנן והגיוון שבו בחרו הוא מבורך.

אבל למרות השימוש הנרחב בקלידים וההשראה מבריאן אינו, התחושה בסופו של "Codes and Keys" היא שדת' קאב כבר כתבו שירים הרבה יותר טובים מאלו. ברוח האופטימית ששורה כעת על הלהקה דווקא גלומה הבטחה ענקית, אבל גיבארד חייב ללמוד איך לשנע את האיכות שלו ולעבור פאזה, להפוך סופית מסולן שבור לב של להקה נאבקת לגבר שבאמת אין לו זכות להתלונן: לא רק שהוא מולך באינדי האמריקאי ביד רמה, הוא גם נשא את זואי דשנל לאשה.