טלוויזיה צבעונית: דמויות ההומואים הגדולים בתולדות הטלוויזיה

מצעד הגאווה הטלוויזיוני של וואלה! תרבות נפתח עם הדמות ההומואית החשובה והטובה כרגע בטלוויזיה: קורט של "glee", בגילומו של כריס קולפר הנפלא (וזוכה גלובוס הזהב) מתמודד עם הזרות והבדידות של תיכוניסט מבולבל וחכם בהרבה מחבריו. קולפר, אחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם לפי מגזין TIME, עושה זאת באופן שיעצב ויגע במאות אלפי בני נוער בעתיד הקרוב והרחוק בזכות הומניזם ושאר רוח, שקצת נעדרו מהמסך ככל שההומוסקסואליות עצמה הפכה לקונסנזוס. קורט, גם דרך הביצועים הנהדרים שלו בסדרה, מזכיר שהדרך לעולם מושלם באמת עבור הומואים ולסביות בטלוויזיה ומחוצה לה עדיין ארוכה.

ג'ק, אותו גילם שון הייז, הוא אחד מהשרידים האחרונים לדמויות ההומואיות הקלאסיות בטלוויזיה ובקולנוע, עם הדיקציה הנשית והתשוקה לדרמטיות ומחזות זמר. זה לא היה מעניין במיוחד, אלמלא הייז היה בעצם הדמות המוקצנת של גיבור הסדרה, וויל, אותו גילם אריק מקורמק; הדמות של וויל היתה כה משעממת ובנאלית, שלא נותר אלא להישען על ג'ק ושיגעונותיו השונים, עד שלאחר כמה זמן גם זה נמאס. הסדרה עצמה ירדה לאחר שמונה עונות, לפחות ארבע מהן מיותרות לחלוטין ומה שבעצם זכור מהן זה ג'ק בלבד.

בשנים שלפני שהמצעדים והחגיגות הגיעו גם למרכז תל אביב, הסתובבו בטלוויזיה דמויות שנאלצו להחביא את הגאווה שלהן מאחורי הדלפק בחנות כלבו גדולה באנגליה. מר האמפריז, תמיד מר האמפריז (השם הפרטי שלו זה ווילברפורס, אגב), ידע שכולם יודעים עליו, ובכל זאת, הוא לעולם לא זכה להגיד לגבר אחר בסדרה "אני אוהב אותך". ג'ון אינמן, שגילם אותו, למעשה שכב על הגדר כדי לא מעט דמויות במצעד הזה יוכלו להחצין רגשות כלפי גברים אחרים, בסיטואציות מורכבות בהרבה ממכירת סוף עונה. בשנת 2007 הוא מת בעולם גאה ובטוח בעצמו, כשמעט מדי אנשים זוכרים עד כמה הם חייבים לו את תחושת החופש הזו.

הקסם הגדול בדמות שגילם מייקל סי. הול היתה חוסר הביטחון והתיעוב העצמי. דיוויד פישר לא שנא את קיומו בגלל היותו הומו, אלא פשוט מפני שלא מעט בני אדם לא מסוגלים להסתכל במראה. פישר גם נקרע בין מחויבותו המשפחתית לבין העובדה שמעולם לא חגג את מיניותו כמו אחיו הגדול ואחותו הקטנה, ונותר קפוץ, רוטן, מקסים ומכמיר לב עד הרגע האחרון. אלן בול, יוצר הסדרה והומו מוצהר בעצמו, השתמש בפישר כדי לעסוק באומץ בסוגיות מפתח שהטרידו את הקהילה בשנים בהן "עמוק באדמה" שודרה (2001-2005) והתוצאה היתה שהיה כל כך קשה להיפרד ממנו לבסוף, שהעולם הזדקק לדמות בסדר הגודל של "דקסטר" כדי לאפשר לסי. הול להמשיך הלאה.

אין הרבה דמויות הומוסקסואליות איקוניות בטלוויזיה הישראלית ובוודאי לא דמויות מפתח כמו זו של אורי בנאי ב"פלורנטין". גם כאן, יוצר הומוסקסואל (איתן פוקס) השליך לקלחת דרמת מיינסטרים פיגורה שדרכה יעסוק בנושא הקהילה, וכך מצא את עצמו איגי חונך את תומר המופנם כדי לגלות את מיניותו האמיתית.

כהרגלם של פוקס ובן זוגו, גל אוחובסקי, היתה בדמות הזו דידקטיות וסטריאוטיפיות מעט מוגזמת, אבל לישראל וערוץ 2 דאז זה הספיק כדי לפרוץ דרך חשובה, שמאז נבלמה בגלל יצירות בעייתיות כמו "ללכת על המים" ו"הבועה" בקולנוע ודמויות שטוחות כמו זו של עפר שכטר ב"עד החתונה" והבנאליות של "האחד העם 1" ו"אחד העם 101". המשמעות היא שגם בעידן החופשי והסובלני ביותר כלפי הומואים בישראל (למרות ש"ס וכו'), ישראל עדיין ממתינה לדמות הומוסקסואלית טלוויזיונית משמעותית.

האמת היא שג'ק מקפי (בגילומו של קר סמית') היתה דמות די משעממת ובהמשך העונות של "דוסון קריק" הפך טרחני ומייגע כמו הסדרה כולה. אבל, וזה אבל חשוב, הוא רשם שני רגעים היסטוריים: הראשון – סמית' היה הראשון שהתנשק עם גבר בפריים טיים של הטלוויזיה האמריקאית; שנית, הוא זרק את קייטי הולמס בגלל מיניותו לעומת נשיקות גבריות על המסך, זה משהו שלא חזר על עצמו מאז, אלא אם טום קרוז יעשה זאת והשמועות המיתולוגיות אודותיו יתבררו כנכונות.

שתי דמויות יוצאות דופן במצעד הזה. ביצ'ר (השמאלי בתמונה), נשוי ואב לילדים וקלר, נשוי ארבע פעמים (וחשוד ברצח ארבעה מאהבים ממין זכר, יש לציין), נפגשו במקום שכמו כפה עליהם את האהבה הגברית, כתחליף לכל מה שאין בכלא – מגע, חום אנושי ורוך. היחסים הביזאריים וההרסניים, אבל גם בעלי הרגעים המרגשים היו כמה מרגעי האהבה החד-מינית הגדולים שנראו בעולם הבידור, כולל בקולנוע. מבין שניהם, קלר (כריסטופר מלוני העצום) היה דמות כריזמטית, מסקרנת ומופרעת בהרבה, שכל הבעת פנים שלה הבטיחה אהבה או שנאה, שום דבר באמצע.

סדרות טלוויזיה פיגרו תמיד אחרי עולם הקולנוע במתן הבמה להומואים בתפקידים ראשיים ובוודאי במתן סדרה שלמה לקהילה. "הכי גאים שיש" הבריטית ואחריה האמריקאית, עמדו באתגר הזה ביותר מכבוד, עם תסריטים מורכבים, סצנות מין פורצות דרך וכמובן דמויות בלתי נשכחות, הבולטות שבהן היו סטיוארט שגילם איידן גילן בגרסה הבריטית (מימין בתמונה) ובריאן קיני שגילם גייל הרולד בגרסה האמריקאית (משמאל בתמונה).

השניים הציגו את האבטיפוס של ההומו הנימפומן, תאב הכוח והמצליח כלכלית, דמות לא מתנצלת ולכאורה נעדרת רגשות אלטרואיסטיים כלשהם, כלומר ההיפך הגמור מדמות "החבר הכי טוב של הבחורה" אליה הורגלו הצופים. השחקנים עצמם היו כה מעולים, עד שבניגוד לכמה מעמיתיהם, הם מעולם לא הוגבלו לדמויות הומוסקסואליות (שניהם סטרייטים בחייהם, אגב) – גילן הוא טומי קרקטי, ראש עיריית בולטימור המופלא מ"הסמויה" ובימים אלו הוא מככב ב"משחקי הכס", הרולד החלים מתאונה קשה לתפקיד נחמד מאוד ב"עקרות בית נואשות".

היו כל כך הרבה דברים מדהימים בדמותו של ויטו, שקשה לבחור בכלל מאיפה להתחיל: ראשית, גילוי הנטייה המינית של אחד הגובים המצליחים במערך המאפיה של טוני סופרנו, כשהוא יורד לשומר באתר בנייה; האופן שבו חבריו גילו על נטייתו (במסיבת סאדו-מאזו, כשאחד מחבריו הגיע לגבות דמי חסות מהמקום); הרומן המרגש שלו עם כבאי בעיירה שכוחת אל; השנאה העצמית המדהימה של אדם שמן, נטול גינונים נשיים ולא יפה תואר, הפוך לחלוטין מהדימוי ההומוסקסואלי בטלוויזיה עד אז. וכמובן, ההתמודדות של חבריו עם הידיעה שאחד מחבריהם, איש מקצוע מעולה ונאמן, אינו מי שהם חשבו היתה סבוכה ומהממת כמו הסדרה כולה.

ויטו של "הסופרנוס", כמו כל הדמויות בסדרת המופת, היתה דמות שנבנתה במלאכת מחשבת של מקוריות, תעוזה ורגישות. היא פרצה כל כך הרבה גבולות ואת כולם בבת אחת, שלוקח צפייה רביעית וחמישית בפרקים בהם היא מככבת כדי להבין את גודל המעמד. אלמלא היו ב"הסופרנוס" עוד לפחות 7-8 דמויות איקוניות בסדר הגודל של ויטו (מפולי גולטיירי ועד טוני עצמו), היא היתה זוכה לכבוד גדול בהרבה.

הסיבה שעומאר (מייקל קנת' וויליאמס) הוא ההומו הטוב ביותר בתולדות הטלוויזיה היא שעד אליו, הומואים כמוהו כלל לא היו אופציה: הרי שחור, עבריין ואלים בשכונה הכי מסוכנת באמריקה לא יכול להיות הומו, לא? ומי ייעץ לנו בבגדים? ומי ידבר איתנו על פופ צ'יזי ואירוויזיון? עומאר, בדומה לויטו מ"הסופרנוס" ובאופן קיצוני ממנו בהרבה, שבר את כל החוקים האלו, כשהחד-מיניות שלו היא בכלל לא אישיו עבורו – אלא של האויבים שלו, שלא יודעים למה לשנוא אותו קודם: האם זה בגלל שהוא חכם מהם, בגלל שהוא שודד את הסחורה שלהם או בגלל שהוא "Sucks Dick", הכינוי של עומאר ששגור בפיהם?

בסוף זה לא משנה, כי כמו שעומאר עצמו אמר "All In The Game", והכוונה היא שבתוך העולם העצוב, האפל והכאוטי של רמת החיים הגרועה ביותר שניתן לתאר על הדעת, גם שם להומואים יש זכות קיום וגם להם יש את היכולת להפוך למיתולוגיה ולא בגלל סטריאוטיפ שחוק אחד הקשור בכך. הגילוי הזה, שהפך את עומאר לדמות הבולטת והנערצת ביותר ב"הסמויה", קידמה את השיח והפכה אותו, כמו שצריך, לפתוח גם במקומות בהם נחשב לבלתי אפשרי. במקרה הזה, הניגר בהחלט עשה את שלו.