עם הגב לקיר
האובססיה של ניל יאנג לחומרי הארכיון שלו מייצרת סכנה של קהות חושים כלפי המוזיקאי הענק הזה. כמו שבעבר נהגו לומר שבכל שלוש שניות נולד ילד חדש בסין, נדמה שעל כל ילד חדש בסין משתחררים כ-10 בוטלגים או חומרים גנוזים של יאנג.
יאנג הוא ככל הנראה הרוקר הפורה ביותר שעדיין חי, אלא שלהוציא את הפונדמנטליסטים שמאזינים אך ורק לו, מאזינים רבים מפספסים אותו בגלל עייפות המרדף אחרי יצירתו. להיות מעודכן באופן כללי, זו משימה קשה גם כך.
"A Treasure", אלבום ההופעה החדש של יאנג, הוא יוצא דופן בכל בוננזת "כל כתבי" שיאנג מארגן בעשור האחרון, לצד חומריו החדשים והמצוינים, כמו אלבום המופת "Le Noise" מהשנה שעברה. באופן אירוני ליוצר שלא מפסיק לכתוב, האלבום מאגד חומרים מ-1984, השנה הראשונה בקריירה של יאנג בה לא הוציא אלבום אולפן (כולל הרכבים בהם היה חבר), משך 19 שנים רצופות.
מדובר, אולי, בשנה הקשה בקריירה של יאנג, שהתמודד בקרב משפטי מול חברת התקליטים Geffen, שתיעבה את החומרים שיאנג התנסה בהם באותה תקופה, אחרי האלבומים "Trans" ו-"Everybody's Rockin". גפן תבעה את יאנג בטענה המדהימה שיאנג שהוציא מוזיקה "שלא מייצגת את ניל יאנג" ובחרה לגנוז את האלבום "Old Ways", ששוחרר, לבסוף, רק ב-1985, סוף המסע המתועד באלבום ההופעה החדש. בנוסף, יאנג התמודד עם הולדת בתו אמבר ג'ין, שאובחנה כחולת אפילפסיה.
אלא שכמצופה מטרובדור שיש בו מספיק שאר רוח כדי לטאטא את כל רחובות נאשוויל, יאנג מציג ב-"A Treasure" פנינה בדמות ביצועי קאנטרי חזקים ומלאי בשר. להקת הליווי שלו בהופעות המתועדות באלבום, The International Harvsters, היא להקת מקצועני קאנטרי שגם ב-2011 מעניקים וייב חיוני ומרתק, עם דיאלוג מרהיב בין הכינור, הגיטרות החשמליות והאקוסטיות וכמובן קולו של יאנג.
חמשת השירים ה"חדשים" באלבום (שלא ראו אור עד היום), כמו "Amber Jean" ו-"Let The Fingers Do The Walkin" הם לא מהגדולים בקריירה של יאנג, אבל הם ברמה מספיק גבוהה כדי לא ליפול במעמקי אותו ארכיון עצום של יאנג. מגיע להם לראות אור באלבום צנוע כמו "A Treasure" ולא במארזי השמונה והתשעה דיסקים שיאנג נוהג להוציא.
בשורה התחתונה כמו בלא מעט מקרים בחיים של כל מי ששמע אי פעם שיר של ניל יאנג, הוא היטיב להגדיר את מה שעומד מולנו טוב מכל אחד אחר אוצר.
מונה דופק
Mona, שבאו מנאשוויל, הם מאותן להקות שהניל יאנגיות זורמת להם בדם, באופן שלא ברור אם מדובר בהשפעה או מועקה. אם זה לא מספיק, Mona מגיעים לעולם כמה שנים אחרי שקינגז אוף ליאון סיימו את המסע מהפיכתם מלהקת רוק-דרומי שנאבקת על פינה פנויה בחדר הצפוף של הרוקנרול והפכו למפלצת אצטדיונים מסחררת. לכן, לא מעט אנשים עם אוזניים טובות שהקשיבו לאלבום הבכורה המצופה שלהם, חשבו שמדובר, במקרה הטוב, בסוג של בדיחה על משפחת פולוויל.
יש לא מעט בטענות החקיינות נגד Mona ונדמה שאלבום כזה ב-2005 היה זוכה להרבה יותר כבוד מעתה. שירים כמו "Listen To Your Love" והסינגל "Teenager" אכן מורכבים מה-DNA שהפך את קינגז אוף ליאון ללהקה מאד מצליחה ואת Mona למין הצתה מאוחרת. ובכל זאת, עבודת הגיטרות באלבום מצוינת בפני עצמה, הסולן ניק בראון לא פחות כריזמטי וסקסי מכיילב פוולוויל ובאלבום יש כמה שירים מעולים באמת, כמו "Taboo Lights" עם הסולו המסחרר בפתיחה ו-"Shooting The Moon", שהוא ל-"Closer" של קינגז אוף ליאון מה שמשינה הוא למדנס מה שלא הפריע למשינה להפוך לאחת הלהקות המרעננות בתולדות הרוק הישראלי.
כל זה לא אומר ש-Mona לא יצטרכו למצוא צליל שיבודד אותם מההשוואה המידית לקינגז אוף ליאון. קל לשכוח זאת אחרי ההופעות בוומבלי ארינה למיניהן, אבל גם קינגז אוף ליאון התחילו במקום אחר לחלוטין, עם אלבום בכורה בינוני שטבע עמוק בבוץ ההשפעות שלהם, מהדורז ועד ניל יאנג, והמשיכו התפתחות מרשימה ומרגשת בשנים שלאחר מכן. Mona נמצאים בדיוק באותו הכיוון ונראה שמכאן ההחלטה לגבי עיצוב עתידם היא בידיים שלהם פריבילגיה שיש למעט מאד יוצרים ב-2011.