עבור רובנו, המערכון הפקאצות "הבלוג של מאי" מ"ארץ נהדרת" היה בסך הכל פארודיה משעשעת על טרנד ילדותי מופרך. ארבע שנים אחרי, הגלגול החדש-ישן של דמותה של קשת ליבליך, ואינפלציה של בלוגים וורודים מוכיחים לנו באופן חד משמעי שממש לא מדובר בעניין חולף אלא בתופעה תרבותית מעניינת.
החוקרים אילן גונן וכרמל וייסמן הקדימו להכיר בעומק התופעה של אופני הביטוי ברשת ובחרו בה כמושא החקירה המרכזי בספרם "עברית אינטרנטית". אך כפי שמתגלה פעמים רבות, מחקר של תופעה מעניינת אינו בהכרח מעניין בעצמו; ואם לתרגם את זה לאינטרנטית הספר הוא לא בדיוק "שולטטטטטטט!!!1".
יחד עם כל זה, אסור לטעות או לצמצם זאת - "עברית אינטרנטית" ממש לא עוסק רק בכתיבה הפקאצית אלא כולל גם מחקר מקיף ועשיר של השימוש העכשווי בעברית הכתובה בטריטוריות ווירטואליות אחרות בלוגים, טוקבקים, צ'טים, פייסבוק וטוויטר. הספר (המבוסס על מחקר אקדמי), מראה כיצד בכל אחד מהשירותים והאתרים הללו מצאו המשתמשים דרכים ייחודיות להשתמש בשפה הכתובה כדי לבטא את אופיים והאינדיווידואליות שלהם בדרכים יצירתיות.
מי הכי חמודה בעיר?
המחקר של וייסמן וגונן עושה שימוש ניכר בכלים ממחקר השפה והבלשנות כדי לנתח את ההיבטים הסגנוניים והדקדוקיים בכתיבתם של דוברי העברית באינטרנט. אך לא מדובר על ניתוח לשוני יבשושי סטייל אבשלום קור, שכן הם אינם עוצרים במבעים עצמם אלא מציעים ניתוח דינמי ועשיר של התופעות הלשוניות הייחודיות המופיעות בכתיבה באינטרנט כפי שהן מופיעות בהקשר המתאים.
התוכן המילולי של הכותבים בטוויטר או בטוקבקים לא מקבל פרשנות רק כטקסט סטטי סגור אלא מתגלה במלוא מורכבותו כחלק מאינטרקציה דינמית וחיה בין אנשים אמיתיים שגולשת אל מעבר למרחב האינטרנטי. הם מראים למשל כי הרבה מהכתיבה בטוקבקים הינה חלק מ"שיח השנאה"; שיח שהכתיבה בו מתאפיינת בבוז, הכללות, או בדה-לגיטימציה של האחר. מבחינתם שיח השנאה בפוליטיקה ובשאלות חברתיות איננו קשור רק לדינמיקה הפנימית של הכתיבה באינטרנט אלא מדגים הלכה למעשה את השסעים העמוקים בחברה הישראלית.
הטיעון המרכזי ב"עברית אינטרנטית" הוא כי השימוש באינטרנט הביא לכך שקבוצות אוכלוסיה כמו ילדות מתבגרות אשר תקשרו בעבר בעיקר בשפה המדוברת עברו להשתמש במדיומים כתובים כמו הבלוגים או הטוקבקים. השינוי הזה הביא לכך שהיבטים לשוניים שהיו חלק מהשפה המדוברת בלבד היגרו אל השפה הכתובה; כך למשל, מתגלה בספר כי התקשורת שבין הילדות הפקאצות לא נועדה להעביר אינפורמציה אלא למשחק ושעשוע.
הילדה שכותבת בבלוג שלה "icיזה מליון פיפולים חמודימים נירeמו לטבyות הiieת eלי", חיפשה את הדרך ה"חמודה" ביותר לכתוב את המשפט מבחינה מילולית ואסתטית. בתוך ההקשר הפקאצי, המנצחת בקרב על החמידות היא זו שתחליף בין אותיות עיצור למספרים או אותיות אחרות, תזגזג בין עברית לאנגלית או תמשוך את סוף המילה באופן מוגזם.
מושי מושלם זה לא
מחקרם של וייסמן וגונן ראוי לציון על הטיפול המעמיק בתופעה שנתפסה לפני כן כאיזוטריה מוחלטת ובכך שהוכיחו את חשיבותה. לעומת זאת, יש טעם לפגם בבחירתם להיצמד לסגנון האקדמי הקר והספר יוצא נפסד. בחירה זו נובעת ככל הנראה מהחשש כי הספר יהפוך לקוריוז או פרודיה בדומה למערכונים של "ארץ נהדרת", אך בפועל היא מגבילה את יכולתו לתקשר עם קהל יעד רחב ובכך היא מנוגדת לרוח הליברלית של תכניו.
בעוד שניכרים המאמצים והעבודה הרבה שנעשתה כדי לגרום ל"עברית אינטרנטית" להיות מתקשר ומשעשע, הקריאה בו עדיין מרגישה כאילו מדובר בעבודה אקדמית. טבלה של עמוד שלם המלמדת על כל הווריאציות השונות בהן אפשר לכתוב "מושי-מושלם" עשויה אולי לעניין מומחים בכתיבה וויזואלית, אך מרבית הקוראים יטבעו בפרטים ובניגוד לכוונה המקורית אפילו ישתעממו.
גם סגנון הכתיבה של וייסמן את גונן משמר ארשת קרה ומרוחקת; ולמרות הבלחות של הומור פה ושם מדובר בסופו של דבר בטקסט צפוף בהפניות, המתבסס על כמות גדולה של ידע קודם שהכותבים מניחים כמובן מאליו שיש לקוראים.
כל אלו די אירוניים, עבור ספר העוסק בעושר ובגמישות האינסופית של השפה, ובהחלט גורמים שמרחיקים את הספר מהפוטנציאל שלו להיות מדאים ו-100מם.