The Horrors הם מקרה נדיר של להקה שהצליחה לתקן רושם ראשוני רע, ולהפוך לאחת שמצפים לאלבומה החדש בציפייה דרוכה והתרגשות גדולה. הכרנו אותם לראשונה לפני ארבע שנים בתור מפלצות סקיני ג'ינס עם רגליים רזות מדי ושיער גדול מדי.
תרמית הגראז' עתירת ההייפ הזאת נבנתה על מישמש גרוטסקי של גראז' סיקסטיזי, סייקובילי ודת'-רוק באווירת באוהאוס פורימית. הם לקחו את הריפים של הסטוג'ס, התספורות של ה-Birthday Party, התיאטרליות של אליס קופר והמכנסיים של וינס נואר, והוציאו אלבום מטופש בשם Strange House שסיפק "צלילים פסיכוטיים לפריקים ו-ווירדוז", כהגדרתם. הדבר היחיד שהציל את כבודם של ההורורז היה הפרודיה העצמית שהם עשו במערכון של "מייטי בוש".
אבל אז הגיעה הפתעה. האלבום השני, Primary Colours, שיצא לפני שנתיים, תיקן את הרושם עם מתקפה של סאונד מעורבל בתוך ערפל כבד והשפעת קראוטרוק מרשימה. זה כבר היה אלבום הרבה פחות מטופש והוא זיכה את הלהקה במועמדות לפרס מרקורי. זאת הייתה הפתעה מוחלטת שהפילה על חמישיית האיטריות החיוורות האלה את חובת ההוכחה. ומה הממזרים הלכו ועשו? פשוט הוכיחו.
כך, האלבום השלישי של ההורורז, "Skying", הוא כל מה שיכולתם לקוות לו ועוד הרבה יותר. "Changing the Rain" פותח את האלבום באווירה פסיכדלית, עצלה ומסטולית, שנשמעת כאילו יצאה מהסצינה של מאדצ'סטר בקיץ האהבה של 88'. מקצב הבאגי עולה שוב ב-"Dive In", קטע פועם ורוטט, עם בייסליין גרובי.
אם כבר בלעתם את הכדור, חכו שהוא יעלה ותעבירו קדימה לקטע מספר 8. שמונה וחצי הדקות המהממות של"Moving Further Away", הרוטטות באלקטרוניקה וינטג'ית א-לה קראפטוורק, נשמעות כמו קטע אקסטזי מהניינטיז של אנדרוורלד או אורביטל, כולל סאונד של שחפים, לא פחות. ואז, אחרי שש וחצי דקות, מצטרפת גיטרה מנסרת, שמגיעה ממקום אחר לגמרי. עם כל הבגדים השחורים האלה היה ברור שההורורז יהיו פתאום לאבי-דאבי. בשבילם פירורי ה-MDMA הם רק בשביל התיבול.
בטבלת ההשפעות של האלבום החדש מככבות, לצד הגרוב של מאדצ'סטר והמוטוריקה של הקראוטרוק, גם להקות מעילי הגשם של שנות השמונים. בשירים כמו "You Said", "I Can See Through You" ו-Still Life, כמו גם ב-"Changing the Rain" שכבר הזכרנו, נשמעים ההורורז כמו שילוב בין אקו אנד דה באנימן, The Psychedelic Furs וסימפל מיינדס שלוש להקות שצמחו מתוך הפוסט-Pאנק במחצית השניה של שנות השבעים על מנת לנסח את הניו-ווייב הבריטי. ההורורז נגועים כאן בבומבסטיות הפסיכדלית של אקו אנד דה באנימן, בסאונד הגיטרות הקולי של הסייקדליק פרז ובהמנוניות האצטדיונים של סימפל מיינדס. הכל דברים טובים, אגב.
פאריס באדוואן, הסולן של ההורורז, שקולו מזכיר מאוד את הקול הצרוד של ריצ'רד באטלר, הסולן של הסייקדליק פרז, לא מהסס להשתמש בהגשה מלאת פאתוס מהאסכולה של איאן מקאלך, סולן הבאנימן. ובסינגל המעולה Still Life, עם הגיטרות ההפוכות וקלידי הדארק-אייטיז, הוא הופך לג'ים קר מסימפל מיינדס.
אמנם חלק גדול מהאלבום ניחן בפאתוס של להקות מעילי הגשם של תחילת האייטיז, אבל לא מדובר פה בחיקוי. השילובים שההורורז עושים בין ז'אנרים שמעולם לא היה בינהם קשר, הם לגמרי שלהם, וקשה לעמוד בפני הקסם של האלבום הזה, שמצליח להיות אפל ואופורי בעת ובעונה אחת. וההשפעות השונות של ההורורז רק הולכות ומתרבות.
"Endless Blue", למשל, מתחיל באינטרו חולמני, עצל ויפהפה, ופתאום, אחרי שתי דקות ומשהו, מתפרץ קטע רוק גלאמי ואגרסיבי עם גיטרות ניינטיז, שלקראת הסוף מקבל אווירת ג'וי דיוויז'ן. ב-"Monica Gems" הופכים ההורורז לרגע לסווייד, שההשפעה שלהם ניכרת גם בשיר הסוגר את האלבום, "Oceans Burning".
מצד אחד האלבום ידידותי יותר מקודמו, אך הוא גם מורכב ומעניין יותר ממנו. עם שירים ארוכים שאף פעם לא מרגישים ארוכים מדי, ועיבודים מורכבים, הבנויים משכבות של קלידים, מפלי גיטרות והמון כלי נשיפה, מסמן האלבום החדש עבור ההורורז פסגה מסחרית ואמנותית שלפני שני אלבומים לא ניתן היה אפילו לחלום עליה.
Skying הוא אלבום דרמטי, פסיכדלי ורומנטי, שאין בו שיר אחד רע או רגע אחד מיותר. נראה שההורורז שיחזרו כאן את הנוסחה לשילוב כתיבת שירים פופית עם עיבודים סמיכים ועשירים שהקיור ניסחו ב-Disintegration. ולחשוב פעם הדבר היחיד המשותף להורורז ולרוברט סמית היה השיער.
"The Horrors - "Skying (לייבל: XL Recordings)