הסרט: "מר פופר והפינגווינים"/אבנר שביט
בעידן שבו הציניות פושה אפילו בגיל הרך, מתעורר לפעמים רצון לשוב ולהתענג על סרטי ילדים עם טעם של פעם, כאלה שאין בהם שנינויות פוסט-מודרניות, אבל יש להם לב רחב וטהור. הבמאי מרק ווטרס מתמחה בסיפוק התשוקה הזו: לפני ארבע שנים הוא עשה זאת ב"עלילות ספידרוויק" המופתי, ועתה הוא חוזר על ההישג ב"מר פופר והפינגווינים". הפעם הוא מסתייע בקולנוען גדול עוד יותר, ג'ים קארי, המגלם כאן את אחד המודלים הקלאסיים ביותר של הגבר ההוליוודי איש הקריירה שזנח את משפחתו ולומד להתחבר אליה מחדש.
הפעם, זה קורה בעזרת חבורה של פינגווינים, ואפילו שחשבנו כי נמאס מהחיות הללו, ואפילו שהסרט מבוסס על נוסחה, האיחוד בין הכישרונות של ווטרס ושל קארי הופך אותו למשעשע ומקסים. חשוב מזאת, המעללים האנטי-ממסדיים של החיות התמימות לכאורה אפילו מוסיפים לו איזה ממד אנרכיסטי; כך שכמו כל יצירה גדולה לגיל הרך, "מר פופר והפינגווינים" לא רק מקסים, אלא גם שובב.
הפרסומת: קרן פלס טומב ריידר? אר יו פור ריל?/לילך וולך
כשחושבים "קרן פלס", חושבים על כל מיני דברים - בית ספר רימון; גליץ' מביך ביום העצמאות; בגד ים שופע כל טוב; שמעון השכן. כל מיני דברים, ורובם למעשה חינניים למדי. מה שלא חושבים עליו הוא אקשן.
על הקולב הזה מנסה הפרסומת החדשה ל-yes להיתלות, ויותר משנתלית היא מחליקה ונופלת לרצפה בקול דממה רועמת. "אני קרן פלס" מודיעה קרן פלס בקול הכי קיק-אס שהיא מצליחה לגייס, חנוקה בתלבושת טומב ריידר, "והאהבה האמיתית שלי זה אקשן".
"אהמ.. לא, זה לא", יחשוב האדם הסביר בבית. וגם אם כן, זה פשוט לא מתיישב. הרעיון שלפיו אנחנו חשבנו שקרן פלס מתוקה מדי, אבל בליבה פנימה נחבאת רוצחת שכירה, הוא חביב על הנייר אבל היה מוכרח להיגנז כשעיני החתלתול טוב הלב שלה לא הצליחו ליישר קו עם הקופי של הפרסומת. קרן פלס יכולה למכור הרבה דברים, ואפילו בהצלחה, אבל בשביל אקשן או חבילות ספורט, תצטרכו פרזנטורית שמצליחה להצחיק מספיק (יעל פוליאקוב, מישהו?) או להתאים יותר.
האלבום: האגרוף לבטן של יוסי בבליקי/עינב שיף
"האגרוף" הוא לא רק שם האלבום החדש, הכפול והנפלא של יוסי בבליקי, אלא מה שבעצם המוזיקאי הזה עושה במשך יותר מ-20 שנות קריירה. האגרוף הזה עשוי ממילים קשוחות שעטופות בצמר גפן קולו של בבליקי, שעה שהוא שואב השראה מבוב דילן, מוריסי ומאיר אריאל. האגרוף הזה מעיף אותך לפחות שלושה קילומטרים אחורה, אבל התחושה היא לא של איברים פנימיים מתקפלים, אלא של לב נפתח ומתרגש. כשבבליקי כותב "קח קרחון ושים אותו בדבש" ו"כל שעה היא דרך אחרת, כל שעה היא פתח לצאת" התחושה היא שמלאך בתחפושת של פועל בניין נתן לכם את העצה הכי טובה שתשמעו בחיים שלכם.
יוסי בבליקי בחזרה