"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ", כך נפתחה עדותו של הסופר יחיאל די-נור במשפט אייכמן, שנערך בירושלים ב-1961. לא יהיה זה מוגזם לומר כי במאה הקודמת היה די-נור מוכר בלא מעט בתים בישראל; בזכות ספרים כמו "סלמנדרה", "בית הבובות", "כוכב האפר" ו"קראו לו פיפל", שכתב תחת שם העט ק.צטניק, ובשל הכינוי שטבע למחנה ההשמדה אושוויץ - "הפלנטה האחרת". אך לצד כל אלו, מה שחקק את שמו של די-נור לנצח בזיכרון הציבורי שלנו היתה העדות הסנסציונית במשפט אייכמן, אותה סיים תוך פחות משלוש דקות כשהוא מחוסר הכרה על רצפת בית המשפט בירושלים.
אלא שבמלאות עשור למותו של די-נור, המצוין ב-17 ביולי, נראה ששמו של ק.צטניק הוא אכן חלק מפלנטה אחרת ואילו כאן, מורשתו דעכה כמעט לחלוטין. בניגוד לעבר, ספריו כמעט ואינם נלמדים במסגרת החומר לבגרות, באקדמיה מעמדו הידרדר לעומת סופרים אחרים שעסקו בשואה וכתביו אף הואשמו בפורנוגרפיה והאדרת המוות. יותר מחמישים שנה אחרי שהתמוטט בשם האמת על דוכן בית המשפט בירושלים, יחיאל די-נור הפך לרוח רפאים בתודעה הישראלית, וזאת על אף שהשואה, שאת זכרה ביקש לקעקע בבשרנו, ממשיכה להיות נושא בו עוסק השיח הציבורי באובססיביות.
"הגישה שרווחה היא שהכתיבה שלו וולגרית, או כמו שקראו לה 'קיטש דה מוות'" אומר הפרופסור דן לאור, מהמחלקה לספרות באוניברסיטת תל אביב. "היום, וככל שחולף הזמן אנחנו מעריכים דיונים אישיים יותר, מושכלים יותר, אז באיזשהו מקום ק.צטניק נדחק אל הירכתיים. "למבקרים תמיד היתה בעיה עם האיכות הספרותית של הכתיבה שלו", מוסיפה ד"ר איריס מילנר מהמחלקה לספרות באוניברסיטת תל אביב. "האשימו אותו בזה שהוא עושה יותר מדי, שהוא צעקני מדי, שהוא לא נותן לדברים לדבר בעד עצמם אלא מקצין ומגדיל אותם. אני מסכימה שהאיכות הספרותית שלו בעייתית, אבל האובר דואינג שלו היא דרך לספר על השואה, שהייתה דבר ענק, והכתיבה עליה יכולה להיות מאוד מאופקת כמו זו של פרימו לוי, או צעקנית כמו ק.צטניק".
מילנר עדינה במילותיה, אבל המציאות מראה שבדיוק כמו בכתיבתו, כשמדברים על ק.צטניק הרגשות עזים, המילים בוטות והמחנות ברורים: או שאוהבים מעמקי הנפש, או שסולדים באותה העוצמה. "בשנים האחרונות הוא נחשב כפורנוגרף של שואה", אומרת הסופרת והעיתונאית שהרה בלאו. "הוא עוסק בזוועות ומתאר סאדיזם ואפילו קניבליזם במחנות". לדבריה, במבחן הזמן מייצגי "אסכולת" פרימו לוי עוקפים את נאמניו של ק.צטניק. "יש בזה מידה מסוימת של צביעות, כי אלה שמצקצקים ואומרים עליו שהוא משתמש בפורנוגרפיה ובזעזוע לא יהססו לעשות את זה בעצמם".
בלאו משערת כי הבוטות של כתביו היא גם הסיבה בגינה הוצא מתוכנית הלימודים. "הוא היה אחד המתווכים הראשונים של השואה עבורי, 'בית הבובות' ו'קראו לו פיפל' שלטו בסיוטי הלילה שלי מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. חוויה דומה עבר גם הסופר אמיר גוטפרוינד עם ספריו של ק.צטניק. "אני מתקשה לראות היום בחור בן 14 קורא את ספריו וחווה את החוויה שאני עברתי", אומר גוטפרוינד בעדינות, "הכתיבה שלו היא מין זעקה נאיבית של מי שיצא מהתופת וכתב מיד לאחר מכן, ולכן לא היה צורך לעבד אותה. לדעתי, היום כבר אי אפשר לכתוב ככה ואני גם לא בטוח שהקורא של היום מחפש צורת כתיבה שכזו כדי לצלול לחוויית השואה". גם אהרון אפלפלד, שעסק בשואה רבות, סיפר כי ניסה להתקרב לכתיבתו של די-נור, "אבל לא הצלחתי", הוא מסביר. "זו היתה כתיבה נטורליסטית מאוד, ותחושותי הובילו אותי למקום אחר".
בנוסף לשינויים הבין-דוריים באופן החינוך של בני נוער, לדילול נוכחותו של ק.צטניק בבתים ישראליים נוספה גם סיבה טכנית: "בעשור האחרון של חייו, היה מבצע של משרד החינוך שמומן על ידי קרן אמריקאית ופשוט הציפו את בתי הספר בעותקים של הספרים שלו", מספר פרופ' לאור. "לדברים כאלה יש השפעה שלילית, מה גם שבתוכנית ההוראה התייחסו אל הספרים שלו כאילו מדובר בכתבי הקודש של השואה. הוא מאוד עודד את העניין הזה ואני חושב שבסופו של דבר זה היה גול עצמי, כי זה יצר יחס עוין אליו".
למרות הדברים הלא קלים שיש לעולם האקדמיה והספרות לומר על ק.צטניק, רבים מסכימים כי בפנתיאון התיעוד של נושא השואה, שמור לדי-נור מקום של כבוד: "אין ספק שיש לו מקום מאוד מאוד חשוב בכינון ההתייחסות לשואה בארץ", אומר פרופסור לאור. "העדות שלו במשפט אייכמן היא אחד הרגעים המשמעותיים במשפט, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. במובן מסוים זה הזיק לק.צטניק כי היא שאבה את כל ההתעניינות אליה".
לאור מציין כי אחת מנקודות הייחוד שלו בספרות הישראלית היא הכתיבה על מחנות הריכוז. "אהרון אפלפלד, למשל, כתב 30 ספרים על השואה ואפילו לא אחד על מחנות הריכוז", הוא אומר. "הוא גם נגע בנושאים מאוד מאוד רגישים ופרובלמטיים שעוד לא פתורים אצלנו, כמו העניין של ניצול מיני, שהרבה מציינים אותו לגנותו, אבל הוא נגע בעצבים מאוד חשופים ורגישים ועשה את זה בשלב מאוד מוקדם". לאור מזכיר גם את המושג "פלנטה אחרת" אותו טבע ק.צטניק ביחס לאושוויץ. "יש המקבלים את המושג ויש הדוחים אותו, אבל אפילו פרימו לוי לא יכול היה לכתוב על אושוויץ בלי להתייחס אליו".
"כש'סלמנדרה' הופיע ב-1947 הוא היה קול ייחודי מאוד", אומרת ד"ר מילנר. "הנכונות בארץ לשמוע על השואה היתה קטנה, אבל האימפקט של ספר היה מאוד חזק. אחר כך היה משפט אייכמן שנתן תהודה חדשה לספרים שלו, אבל עם השנים, ההשפעה של ק.צטניק התפוגגה משום שהוא הפך להיות קול אחד בתוך משקל אדיר של קולות שמספרים את זיכרון השואה. אי אפשר כבר לדבר על 'הקול הייחודי של ק.צטניק' והמורשת שלו, "כי עכשיו יש הרבה מאוד קולות. אבל אם המטרה שלו היתה שיזכרו את השואה, אז היא הצליחה, כי זוכרים."
"אני חושבת שבשנים האחרונות יש רצון להתנער ממנו, ואני חושבת שבכך נעשה לו עוול", מוסיפה בלאו. "אומרים עליו שהוא הגזים ושהוא לא מדויק, אבל הוא לא היסטוריון של השואה. לא צריך לחפש את הכוח שלו באמינות. צריך להתייחס אליו כאל מישהו שקלט את המהות המפלצתית של אושוויץ והעביר אותה בספרים שלו, וזה לא משנה אם זה היה או לא היה".
עם הטענות לגבי הדיוק ההיסטורי בדבריו של ק.צטניק, ועזות כתיבתו מתמודדים בני משפחתו כבר שנים רבות. "האם זה קרה או לא? האם זה היסטוריה או ספרות? זה לא מתיימר להיות היסטוריה בוודאות, ולא ספרות במובן הקלאסי", אומר בנו ליאור די-נור. "יכולת הכתיבה המופלאה שלו נובעת מעומק ההבנה שלו ביהדות. הספרים שלו כתובים בין השורות אז מי שרואה בזה פורנוגרפיה, פשוט ראה הרבה סרטים כחולים. כל יצירתו מחוברת לערכים שלנו. צריך להיות גאון ביהדות כדי להבין את ה'ריבונו של עולם' שהוא זועק בספריו".
די-נור הצעיר ומשפחתו עסוקים כבר שנים בניסיונות להקים מפעל הנצחה לאביו, ופועלים להקים את בית ק.צטניק בהרצליה. "המורשת של אבא שלי היום מוטלת לי על הכתפיים כמו עול", הוא אומר. "אני גורר את העגלה הזו כמו אלו שסחבו את ארון הברית", אומר די נור. "זה עול קל, זה עול שלא מכביד. וכל מטלה היא כמו אחריות לאומית וגם אחריות כלל עולמית. כי כשרואים פוליטיקאי בכיר יושב בטקס יום השואה ובכל שנייה מסתכל על השעון, זה אומר בדיוק איפה אנחנו נמצאים".
אני חושבת שבמובנים רבים ק.צטניק הקדים את זמנו", מסכמת בלאו. "אם מסתכלים על ספרים או סרטים שנעשים עכשיו על השואה, כמו למשל 'ממזרים חסרי כבוד' או אפילו מחקרים אקדמיים, ותצוגות במוזיאונים הכל הפך להיות הרבה יותר סנסציוני. יש רצון לתפוס את הקהל דרך הרגש, ואם זה דרך הזעזוע או באמצעות מתן סיפוק לתחושת מציצנות, וזה הולך ומתגבר. במובן הזה הוא הקדים את זמנו, הוא היה ניצול מחנות פרוע ומשולח רסן, שהשתמש ביכולת שלו לזעזע. היום כבר לא תמצאי ניצולים שידברו ככה".
מה ק.צטניק הסתיר?
משפט אייכמן - 50 שנה אחרי