(מתוך "מסביב לשעון", באדיבות yes דוקו)
לפני שנתיים יצר אלכסנדר גוצ'מן, במאי שוויצרי הפועל בישראל, סרט תעודה על הגדה המערבית בשם "זרמים קטועים". מכר שלו, כירורוג העובד באיכילוב, התרעם על כך שפעם נוספת במאי דוקומנטרי עוקב דווקא אחר תלאותיהם של הפלסטינים (בלי לראות את הסרט כמובן), ואמר לו ברוגז "אתה יודע, גם אצלנו עושים דברים טובים, למה שלא תעשה סרט על זה? בוא לאיכילוב, למשל".
גוצ'מן קיבל את ההצעה, והתוצאה היא "מסביב לשעון", המתלווה לד"ר דרור סופר, ראש מחלקת הטראומה בבית החולים התל אביבי. הסרט מגיע השבוע להקרנת בכורה טלוויזיונית ב-yes דוקו לאחר שהוצג לראשונה בפסטיבל הקולנוע הירושלמי, וכפי שכתבנו כאן כבר אז, מדובר במסמך תיעודי מטלטל. יותר מכל, ההישג העיקרי של גוצ'מן הוא היכולת שלו להפיק וידויים חושפניים מד"ר סופר על מהות עבודתו, וכן ללכוד במצלמתו בין מסדרונות בית החולים את הרגעים האנושיים הכואבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
בראיון לוואלה! תרבות, מספר גוצ'מן שכדי להגיע לרמות כאלה של אינטימיות ושל אינטניסיביות בילה מעל שנה בבית חולים. "הפכתי למעין צל של ד"ר סופר", אומר הבמאי. "מראש הוא אמר לי אתן לך כל מה שתבקש, אבל אתה צריך להיות זמין תמיד, כי במקרה הטוב יהיה לך בדיוק 15 דקות להגיע לבית חולים בשביל לתפוס את הדרמות שקורות. אז ביליתי כמעט את כל הזמן בבית חולים, ולפעמים אפילו ישנתי שם. בסופו של דבר הכרתי את העבודה של הרופאים כל כך טוב, שהם היו שואלים אותי שאלות כמו 'אז מה בא קודם, קטטר או צילום חזה', ותמיד היו גאים בי שאני יודע את התשובה".
זה גם היה עניין של זמן עד שהצלחת לדובב כך את ד"ר סופר ולהוציא ממנו אימרות כמו 'אני לא יודע אם הייתי צריך להציל אותו כי הוא ממילא לא רצה לחיות', או שהוא פשוט חיכה שמישהו יבוא ויקשיב למה שיש לו לומר?
"זה היה עניין של זמן, וזה דרש ממני הרבה הקשבה וסבלנות. הוא נפתח לאט-לאט".
אין מחלוקת על כך שד"ר סופר מוצג כאן כדמות הירואית, ויש שיאמרו אף שהלכת קצת רחוק מדי ועשית לו פולחן אישיות.
"אני לא מסכים. אם יש צופים שיהפכו אותו לגיבור, זה בגלל שהם מפחדים מעתיד בריאותם ובתת-מודע שלהם רוצים לדעת שיש באיכילוב גיבור-על שיגן עליהם אם יקרה להם משהו. הסרט הוא לא פרסומת של איכילוב אבל גם לא כתב האשמה נגדו. כל זה בהתאם לסיכום שהיה לי עם הדוברת של הבית חולים, אבל גם בהתאם לרצון האישי שלי. לא עניין אותי להתחיל להראות פאשלות שקורות שם, כי פאשלות יש בכל מקום ולכל אחד".
לאור העובדה שנולדת וחיית באירופה, איך אתה משווה את איכילוב לעומת בתי החולים במדינות שבהן גרת?
"אני לא מכיר את שאר בתי החולים בארץ, אבל לפחות לגבי איכילוב, אי אפשר להתלונן. זה מלון חמישה כוכבים, בכמה רמות מעל מה שאני מכיר באיטליה. תאמין לי, אתה לעולם לא היית רוצה להגיע למצב שבו אתה מאושפז באיטליה. בשוויץ כמובן שהמצב טוב יותר, ועדיין הכל תקוע שם וכל הרפורמות בסחבת, ככה שאיכילוב עדיף פי כמה גם על בתי החולים השוויצרים".
אתה מתייחס רק למשאבים של בית החולים עצמו או גם למצב כוח האדם?
"רק למשאבים. בכל הקשור לכוח האדם ולמה שבין השטיחים מקיר לקיר, המצב קורס. ממה שלמדתי, הזניחו בישראל במשך שני העשורים האחרונים את שוק הרופאים, ואפשר לראות את זה אפילו במקום על רמה כמו איכילוב. פעם, אם היית כירורוג אז היית אדם-על, אבל היום זה מקצוע של רמה ב' ולא מרוויחים בו כסף".
בוא נחזור רגע לסרט עצמו. יש בו רגעים קשים בסדר הגודל של אם המתבשרת על מות בנה הילד בתאונת דרכים. התלבטת אם להכניס אותם? הירהרת לרגע אם זה הדבר הנכון מוסרית לעשות?
"אני אגיד לך למה לא חשתי אי-נוחות מוסרית: אם המצלמה הייתה עומדת פיקס ברגעים האלה ונשארת מנוכרת לחלוטין, אז לא היה בסדר. אבל בגלל שהמצלמה זזה ונעה, יש בה רגש, וזה לא שאנחנו מסתכלים בלב קר על הדברים הנוראיים שקורים".
מיד לאחר הסצינה הזו, ד"ר סופר מסביר לרופאה מתמחה למה הוא לא בוכה כשדברים כאלה קורים ולמה גם היא תלמד לא לבכות בעתיד. מה איתך, אתה בכית?
"ברגע המסוים הזה, לא. היה איזה משהו שתפס אותי וגרם לי לומר לעצמי שאסור להתפרק. בכל מקרה, אני בעד לבכות, אבל לבכות ביחד ולא לחוד. בהקרנה של הסרט בירושלים, למשל, בכינו יחד. אנשי הצוות והאנשים שמתועדים בו".
איך באמת הגיבו אותם פציינטים של ד"ר סופר שנשארו בחיים והיו בהקרנה?
"זה היה להם קשה. חלק לא ישנו אחר כך 24 שעות. ככה זה, טראומה זה לא דבר שיוצא ממך. ברגע שהמוות נוגע בך, אתה לא משתחרר מזה כל כך מהר".
ובאופן אישי, איך חווית השהייה במחלקת הטראומה והעבודה על הסרט השפיעו עלייך?
"זה שינה אותי, ללא ספק. לפני הסרט התנהלתי לפי הגישה המקובלת שהחיים הם אכזריים וצריך להסתפק במה שיש כי ככה זה, אבל אני כבר לא מאמין בכך. בעקבות 'מסביב לשעון' הבנתי שהחיים הם ברכה ושאתה צריך לקבל עליהם אחריות".
במסגרת ההבנה הזו, עוזב גוצ'מן את הארץ כדי לנסוע לטפל בילדים עניים במוזמביק, ובכך נפרדת תעשיית הדוקו המקומית מאחת הדמויות הייחודיות בה שוויצרי נוצרי, הנראה כמו כפיל של ראסל קרואו, שהגיע לארץ כדי לעשות דוקטורט במיתולוגיה של המזרח התיכון הקדום ומצא עצמו מבלה כאן תשע שנים, חלקן בעשייה תיעודית.
"אין ספק שזו חוויה מיוחדת להיות אאוטסיידר בישראל, ובסך הכל היה כיף", מסכם גוצ'מן את השהות. "תמיד שאלו אותי שאלות כמו למה בכלל באתי לפה, מה אני מחפש כאן, למה אני לא נשאר לתמיד וכיוצא בזה, וברור שהיה לי קשה יותר לפתוח דלתות, אבל בסך הכל אני צריך להודות על ההזדמנויות שניתנו לי".
אתה גם שוקל לחזור לישראל?
"גם אם הייתי רוצה להישאר כרגע זה לא היה כל כך פשוט, כי האשרה שלי נגמרה, אבל בהחלט יכול להיות שאשוב לכאן בעתיד, ומובן שגם ייתכן שאמשיך לעשות פה סרטים. אחרי הכל, הדבר האחרון שחסר בישראל זה סיפורים שצריך לספר אותם".
"מסביב לשעון" ישודר ב-yes דוקו ביום רביעי הקרוב ב-22:00.