Umlala היא מסוג הלהקות שאלו שלא מכירים אותה ושומעים אותה לראשונה, בטוחים שאתה מסתלבט עליהם כשאתה טוען שהם ישראלים, ומה אתם יודעים, אפילו לא תל אביביים. כי לא משנה כמה שנים אחרי נושאי המגבעת, או יאפים עם ג'יפים והלייבל Fact ואפילו מרסדס בנד והדג נחש, הסטריאוטיפ ישייך את Umlala, חבורה ישראלית שמנגנת במתכוון מוזיקה אליטיסטית אך כיפית ומבריקה, לתל אביב, אם הם בכלל ישראלים.
זהו בדיוק היופי ב-"Stand go Show Shout", אלבום הבכורה המעולה Umlala, שהגיע אחרי משחק מקדים ארוך ומגרה במיוחד ובטיימינג מושלם; השוק הישראלי גוסס ממחסור באלבומים חדשים מעניינים, רגע לפני הבולמוס המטופש והמיותר של החגים ובחוץ המונים מחכים לריף גיטרה מעולה שיביא קצת אוויר אירופאי לסאונה של ערי האוהלים למיניהם.
Umlala לא שייכים לכל סטריאוטיפ ישראלי, לא לפגמים הקבועים שיש כאן בהפקה מוזיקלית יומרנית וגם לא לכתיבה הקלישאתית ובעיקר לא לרוח הנכאים שהמקום הזה מעמיס על כל מוזיקאי. Umlala נשמעים (לא מעט בזכות ההפקה של רן ניר) כאילו הם יצאו לדרך עם ידיעה אחת מראש באנו מכאן, אבל לא נישאר. חם מדי, יקר מדי.
מהפתיחה הבועטת של "Baby Yog" דרך החוצפה והברק של הסינגלים "Please" ו-"My Pdf Files" ועד הכיף של "I'll Be Better", אומללה משכתבים כל הזמן את הקונטקסט שבו הם יוצרים, ובלבד שייגע בכמה שיותר כיוונים ועדיין לא יוותר על צליל מזוהה, זה ששואב את הגיטרות הצולבות של טלוויז'ן, השירה האקסצנטרית של הסולן ג'וזף ליימן ובס-תופים שמקפיד על תמיכה גרובית לסאונד הדוקרני של הגיטרה המובילה.
התמהיל הנכון והדגש המדויק על השילוב בין כלי נגינה בשירים של אומללה הם קודם כל תוצאה של הפקה מוזיקלית שמאפיינת פרפקציוניסטים על סף הסוציופתיה, שלא פלא שלקח ללהקה כמעט שנתיים להשלים את האלבום הזה.
בנוסף, אומללה הם מהלהקות הבודדות שפועלות באנגלית שלא נופלות בפח השפה. לרוב, להקות ישראליות מנצלות את הגמישות של האנגלית רק כדי להישמע כמו תרגום לשירים של יוסי גיספן במקרה הרע ו-Love Me Do טייק 12,411 במקרה הטוב. אומללה כן כותבים בחרוזים, כמו ב-"Lefty" המעולה (רק האינטרו שלו מספיק בשביל מחיאות כפיים), אבל משתמשים באסתטיקה של מילים יותר במילים עצמן, במיטב המסורת שהכתיבו להקות פוסט-Pאנק של תחילת האייטיז, מליקוויד ליקוויד ועד מינימל קומפקט. המשמעות היא שאין לאומללה את הטקסטים שיגרמו לכם לשנות את חייכם, אבל גם חיוך הוא תגובה טובה לשיר, לפעמים הרבה טובה בהרבה מבכי.
אותו "Lefty" שאוזכר לעיל הוא הדוגמה הטובה והמורכבת ביותר להצלחת הסגנון שאימצה אומללה, שכן מדובר בשיר שמשתנה לפחות שלוש פעמים והחרוזים שליימן חיבר לאורכו הם שמעבירים את השיר מחלק לחלק באופן רהוט ומרתק. בניגוד לרוב הרכבי האינדי בישראל, אומללה לא מנגנת שירים בשלושה אקורדים ומקווה להיראות מספיק טוב כדי שישכחו מזה.
בפסטיבל אינדינגב האחרון, סולן אומללה, ג'וזף ליימן, דיבר באנגלית במשך כל המופע, כולל בין השירים. היה זה סמל לאקט המנכר שיש בלהקה הזו, שבאמת ולא מתקשרת כמעט עם כל דבר שנעשה פה, בעיקר בגלל שהיא גם מיוחדת אבל קליטה למדי, ואי אפשר להשוות אותה להרכבים אקספרימנטליים שמסתובבים בישראל וגם הם, כמו אומללה, לא קשורים לאהוד בנאי או מוניקה סקס אבל בהיבט אחר לחלוטין.
בטווח הארוך, אין ספק שהמקום של אומללה אינו כאן, הן בגלל שהן לא פחות טובים מכל מיני להקות עם ציון 8.3 בפיצ'פורק והן בגלל שתקרת הזכוכית הישראלית כבר סוגרת להם על האף. אבל אם יש תקווה מוזיקלית אחת לתקופה הזו, היא שבמקום להסתגר בד' אמות ההיפסטרים שממילא מקיפים אותה, אומללה תפרוץ את אחד הקיצים היבשים והמשעממים במוזיקה הישראלית, זה שמתודלק מביצועים אקוסטיים בתנאי גרילה בשדרות רוטשילד, שנשמעים טוב רק דרך סרטונים שצולמו באייפון. אומללה היא לא המוזיקה שתביא את המהפכה החברתית, אבל אם היא תצליח בארץ זו מהפכה מוזיקלית, וגם כזו אנחנו צריכים.
אומללה בסינגל מהאלבום - "Unqualified Sailor"
אומללה במחווה לסמיתס בפרויקט המיוחד של וואלה! תרבות
צפו בטיזר המבריק - כמה אנשים אוהבים את Umlala?