המיניות הטלוויזיונית עברה תהליכים מהפכניים בשנים האחרונות. ב"הפמליה" ו"הסופרנוס" חשפניות עירומות רקדו על כל עמוד תועה, ב"אימפריית הפשע" יחסי המין היו אלימים ומפורטים, "משחקי הכס" כבר סיפקה סצנה לסבית לוהטת בשביל הכיף ובסדרות כמו "ספרטקוס" הנשים משוחררות מינית הרבה יותר משבני דורנו יכולים לדמיין.
ובישראל? בממלכת הפוריטניות עדיין יש התרגשות והיסטריה מסדרה שרק מאיימת לעסוק במין ועוד לכאורה בערוץ שידור מסחרי. כך, קברניטי ערוץ 10 ממהרים לשבץ סדרה מינית כמו "2.3 בשבוע" ב-23:00 בלילה, במטרה להרחיק ילדים ובני נוער מהמסך, כאילו האחרונים לא מחכים לשעה הזו כדי להתחיל לעבוד מול אתרי פורנו שהיו גורמים לרגולטור לתלוש שערות.
בכלל, "2.3 בשבוע" משתלבת בחלל מוזר; מצד אחד, ישנם צופי הטלוויזיה המנוסים שכבר ראו הכל, מצד שני קיימת מדינה שמרנית שפוחדת להתעסק בנושאים מעוררי מחלוקת, וכולם שואלים את אותה שאלה פשוטה, בין אם זה בחשש או בתקווה: יהיו ציצים? האם נראה פטמות? ובכן, כרגע התשובה ברורה. אין ציצים. יש עירום חלקי, יש ישבנים של גברים, יש גניחות, אבל העם יכול להירגע - או להתאכזב, איך שיבחר. לא רואים ציצים. גם כשהבנות עירומות, הפטמות שלהן מטושטשות בעריכה. תאמינו לי, בדקתי את זה טוב.
אבל האמת היא שהדיון הזה, על אף שהוא בלתי נמנע, עושה עוול ל-"2.3 בשבוע". הסדרה, שיוצריה הם שחר ברלוביץ' ועמליה רוזנבלום, מנסה לטפל בצורה יסודית במיניות. סצנות הסקס לא נעשות רק לשם הפרובוקציה, אלא כניסיון די אמין לחקור את הסוד המורכב של התשוקות האנושיות. בין אם אלו ההורים הצעירים שמאבדים את התשוקה ואת המשיכה, כשהאישה מתמודדת מול הרגלי הפורנו של בעלה; בין אם זו הנערה הצעירה, שמגלה את המיניות ונסחפת להרפתקאות בלי שליטה; ובין אם זה אורי פפר, הרווק ההולל שכולם רק מחכים לסצנות המין שלו עם נועה תשבי - כל המעורבים חרמנים אך מבולבלים, נקרעים בין הפנטזיות למציאות המאכזבת, ומציגים סקס אפוף סודות וגדוש במטענים. מלבד לחלק בו הציצים מרוטשים על ידי מחשב, זה נראה כמעט אמיתי.
העלילה עצמה מועברת דרך מחקר מדעי על מין, שעוקב אחר הסיפורים. הז'אנר עצמו לא תמיד אמין, אבל מצטלם טוב ומאפשר התפתחות נוחה לאירועים. הצילום נעשה דרך מצלמות נסתרות ומרוחקות, שמצד אחד מאפשרות להפקה להתהדר בפורמט חדש (הצוות והבמאים רחוקים מההתרחשויות, השחקנים יכולים להתנהג בחופשיות) ומצד שני נותן לצופה תחושה של הצצה אסורה לאירועים אינטימיים. זה לא מין אסתטי במיוחד, זה לא סקס הוליוודי, אלא בעיקר חוויה מורכבת, לעתים מביכה ואומללה, כמו שכולנו מכירים.
עם זאת, כמובן שההפקה לא חפה מפרובוקציות. אולי לא פוליטיקלי קורקט לכתוב זאת, אבל סביר להניח שבליהוק של יוסף סוויד טמון רצון כלשהו ליצור שערוריה ולמשוך תשומת לב. גם הדרך שבה שווקה "2.3 בשבוע" כפורצת דרך מבחינת העיסוק שלה במיניות היתה מופרזת מעט לאור האלטרנטיבות מחו"ל שפורעו לעיל. "2.3 בשבוע" כנראה קיוותה שנבוא בגלל המחשוף של תשבי, ונישאר בגלל הדרמה.
"2.3 בשבוע" היא אולי סדרה שכדאי לעקוב אחריה, אבל דווקא מיצירה שמודעת למצוקה המינית של ישראלים רבים (2.3 פעמים בשבוע נשמע יותר כמו מספר הפעמים שהם רצים לספר לחבר'ה), ניתן היה לצפות לקצת יותר התחשבות. לקראת סוף הפרק הראשון, למשל, האבא הצעיר התגרה מהחוטיני של אחותה הקטנה של אשתו, וניצל את המומנטום לקיום יחסי מין. ומה עם הזוגות בבית? מתי גם הם יוכלו לשאוב השראה מאירועי "2.3 בשבוע" ולהמשיך את התנופה לחדר המיטות שלהם? זה רק הפרק הראשון ואולי עוד מוקדם לחרוץ, אבל בינתיים מ-"2.3 בשבוע" לא עולה ניחוח של סקס, אלא של טיזינג. זה נחמד, אבל יש גבול.
"2.3 בשבוע": מי הגיע להקרנת הבכורה?
"2.3 בשבוע" נועזת מדי עבורכם? ספרו לנו בפייסבוק