לדברי עוזר לש??ר?ת באוניברסיטת מ?קסימ?ג?אלו?ן, הנוהג לשוטט בלי מעש מאחורי דלתותיהם של אולמות ההרצאות, האוניברסיטה היא בת שישה?עשר ביליון שנה. דברי האמת?לכאורה האלה מתקבלים בבוז על?ידי קומץ של משוררי ב??יט ב?יתלג'וזים, הטוענים שיש להם כריות עור חולד עתיקות יותר מזה (זי?זי?זוט זה?זה זה?זה). שבעה?עשר ביליון, הם אומרים, לכל הפחות, לפי העותק של מגילות המפץ?הגדול?שהיה?כביכול השמור אצלם.
ילדת?פלא ארצנית אחת בת עשר ומשהו נקבה פעם במספר ארבעה?עשר ביליון, על סמך חישוב מסובך שנכללו בו צפיפות סלעי הירח והמרחק בין שתי נקבות מתבגרות באופק אירועים כלשהו. אחד האלים הזוטרים של א?סג?רד מלמל אמנם שהוא קרא משהו איפשהו על אירוע קוסמי די גדול כלשהו לפני שמונה?עשר ביליון שנה, אבל בימים אלה, אף אחד לא נותן את הדעת על התבטאויות מגבוה, לפחות מאז הביזיון הגדול של הולדת האלים, או פרשת תו?רג?ייט, כפי שנהוג לכנות אותה.
לא משנה כמה ביליונים היו אלה בפועל; עדיין מדובר בביליונים, והזקן על החוף נראה כאילו מנה לפחות אחד ממיליוני המיליונים האלה על אצבעותיו. עורו נראה כמו גוויל בצבע שנהב, ובפרופיל, הוא היה דומה מאוד לאות S רועדת.
האיש זכר שהיה לו פעם חתול, עד כמה שאפשר לסמוך על זיכרונות, שהרי אין בהם יותר מאשר תצורות נוירוניות המשתרעות על?פני טריליוני סינ?פ?סו?ת. זיכרונות אינם ממין הדברים שאפשר לגעת בהם באצבע, להרגיש אותם, כפי שהוא הרגיש את קצף הגלים השוטף את אצבעות רגליו המסוקסות. אבל מה הן תחושות גופניות, אם לא מסרים חשמליים מהמוח? למה להאמין בהן, אם כבר? יש בכלל ביקום משהו אמין שאפשר לחבק אותו ולהחזיק בו בעיצומה של סערת פרפרים, מלבד מחסום?רוח ה?ו?ואליו?ס?י?
פרפרים מחורבנים, חשב האיש. מרגע שהם חישבו את העסק הזה עם משק כנפיים במרחק של יבשת שלמה מכאן, מיליוני ל?פ?ידו?פ?ט?רים שובבים התכנסו יחד ונעשו מרושעים.
הרי זה לא יכול להיות אמיתי, חשב. סערות פרפרים?
אבל אז שטפו עוד נוירונים מעבר לעוד סינפ?סו?ת, ולחשו לחשים על תיאוריות של אי?הסתברות. אם נגזר על משהו שלא יקרה לעולם, אזי יסרב אותו משהו בעקשנות שלא לקרות, בכל ההקדם האפשרי.
סערות פרפרים. זו היתה רק שאלה של זמן.
הזקן עקר את תשומת לבו מהתופעה הזאת, לפני שתעלה על דעתו עוד קטסטרופה ותתחיל לגרור את רגליה הכבדות לעבר הולדתה.
יש בכלל משהו שאפשר לתת בו אמון? משהו שאפשר למצוא בו ניחומים?
השמשות השוקעות שפכו חרמשים של אור על הגלים הקלים, צרבו את שולי העננים, משחו פסי כסף על כפות הדקלים והתיזו נצנוצים מעל קומקום התה העשוי חרסינה שעל שולחן המרפסת שלו.
אה, כן, חשב הזקן. תה. במרכזו של יקום לא?ודאי ואולי אף אשלייתי, תמיד יהיה תה.
הזקן התווה בחול שני מספרים טבעיים בעזרת מקל הליכה שעו?צב מרגלו הזנוחה של רובוט, וצפה בגלים המוחקים אותם.
לרגע היה ארבעים ושתיים, ובן רגע כבר לא היה. אולי המספרים לא היו מעולם, ואולי אפילו לא היתה להם חשיבות.
המחשבה הזאת הוציאה משום?מה קרקור של צחוק מגרונו של הזקן, כשהרכין את גופו למול המדרון וגרר את רגליו אל המרפסת. הוא התיישב, בחריקות מרובות של עצם ועץ, בכיסא נצרים שרחש חיבה עמוקה לכל הסובב אותו, וקרא לאנדרואיד שלו שיביא לו עוגיות.
האנדרואיד הביא לו עוגיות תה.
בחירה טובה.
הופעתו הפתאומית של עוף מתכתי מרחף שיבשה לרגע את הריכוז שהושקע בטבילה, והזקן איבד סהרון גדול של עוגייה שטבע בתה.
"או?ף, בשם שמים," רטן הזקן. "אתה יודע כמה זמן אני כבר עובד על הטכניקה הזאת? טבילה וסנדביצ'ים. מה עוד נשאר לבנאדם?"
העוף לא נרעש.
"עוף בלתי?נרעש," אמר הזקן חרש, ונהנה מצלילי המילים. הוא עצם את העין הדפוקה שלא פעלה כראוי מאז שנפל מעץ, כשהיה ילד פזיז, והתבונן ביצור.
העוף ריחף; נוצותיו המתכתיות הבהיקו בארגמן תחת קרני השמש, טפיחות כנפיו הקימו עלעו?לים זעירים.
"מצבר," אמר, בקול שהזכיר לזקן שחקן שראה פעם מש?חק את אותלו בתיאטרון גלו?ב? בלונדון. מדהים, מה שאפשר לקבל ממילה אחת.
"האם אמרת 'מצבר'?" שאל הזקן, רק כדי לוודא. ייתכן שזה היה "משבר", ואולי אפילו "מסתבר". חוש השמיעה שלו כבר לא היה מה שהיה פעם, בייחוד במה שנוגע לעיצורים השורקים.
"מצבר," חזר העוף ואמר, ופתאום נסדקה המציאות והתרסקה לרסיסים כמו ראי מנופץ. החוף היה כלא היה, הגלים קפאו, התבקעו והתנדפו. הדבר האחרון שנעלם היה עוגיית התה.
"לעזאזל," מלמל הזקן כשנמוגו אחרוני הפירורים מעל קצות אצבעותיו, ונשען לאחור על כרית בחדר עשוי שמים שהקיף אותו פתאום. מישהו יבוא עוד מעט, בזה הוא היה בטוח. מהמערות האפלוליות של זיכרונותיו הישנים הגיחו השמות פורד ופרפקט, כמו עטלפים אפורים, כדי לקשר את עצמם עם האסון הקרב ובא.
בכל פעם שהיקום התפורר, פורד פרפקט היה בסביבה. הוא והספר הארור הזה שלו. איך הוא נקרא? אה, בטח. תפריט הסטנדאפיסט לפנטסיה.
ואם לא זה, אז משהו קרוב מאוד לזה.
הזקן ידע בדיוק מה היה פורד פרפקט אומר.
תסתכל על חצי הכוס המלאה, ידידי הטוב. לפחות אתה לא שוכב על הארץ לפני דחפור, מה? לפחות אתה לא נשטף החוצה מתוך מ?נעל?אוויר ווגוני. חדר עשוי שמים זה לא כל?כך נורא, שתדע לך. היה יכול להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע.
"ועוד יהיה הרבה יותר גרוע," אמר הזקן בוודאות עגמומית. מניסיונו, הדברים נהיים יותר גרועים בדרך?כלל, ובאותן הזדמנויות נדירות שהדברים נראים כאילו הם נהיים יותר טובים, זוהי רק הקדמה דרמתית להחמרה כבירת ממדים.
נכון, חדר השמים הזה נראה לא?מזיק למדי, אבל אילו זוועות אורבות מאחורי הקירות המהבהבים כמו אדוות מים? אין בהן אחת שאינה איומה ונוראה, הזקן היה בטוח בזה.
הוא נעץ אצבע באחד המשטחים המעיכים של הקיר. זה הזכיר לו דייסת ט?פ?יו?ק?ה, והזקן כמעט חייך, עד שנזכר שהוא שונא טפ?יו?קה מאז אותו יום שהבריון התורן בחדר הכנת השיעורים באיטו?ן מילא את נעלי הבית שלו בדייסה הזאת.
"סמית היבלת, חתיכת חרא מנוול," לחש.
קצה אצבעו השאיר חור זמני בעננים, ודרכו הבחין הזקן לרגע בחלון בעל מסגרת כפולה; ומעבר לו, מחוץ לחלון, יכול להיות שזו קרן מוות?
הזקן די חשש שזה בהחלט יכול להיות.
כל הזמן הזה, חשב. כל הזמן הזה, ושום דבר לא קרה.
פורד פרפקט חי חיים חלומיים, בהנחה שחיים חלומיים כוללים: מגורים באחד מאתרי הנופש הה?דוניסטיים האו?לטרה?מפוארים בדרגת חמישה כוכבים על?ענקים של ה?אן ו?ייב?ל, שעוצבו בפעולת הסחיפה הטבעית; מילוי כל שעה שאינה שעת שינה בלגימת קוקטיילים אקזוטיים ברמה של נזק בלתי?הפיך; והתרועעות עם נקבות אקזוטיות בנות מינים שונים ומשונים.
והקטע הכי טוב: לתשלום על כל הפינוק מק?צר?החיים (כנראה) הזה ידאג כרטיס הזלו?לו??מ?ט שלו, שהיה נטול כל מגבלות אשראי הודות לטיפול היצירתי הקצרצר שנתן למחשב במהלך ביקורו האחרון במשרדי מדריך הטרמפיסט.
אילו נתנו לפורד פרפקט בצעירותו דף חלק וביקשו ממנו לכתוב, בזמנו החופשי, כמה שורות שיפרטו את המשאלות היקרות ביותר ללבו את השאיפות הכי גדולות שלו לעתיד המילה היחידה שאולי היה מוסיף לכל האמור לעיל היתה תואר הפועל "ייתכן". כנראה.
סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" כולה יוצאת במהדורה מחודשת, ואליה מתווסף ספרו של אואן קולפר "ועוד משהו" - ההמשך הרשמי שנכתב לאחר מותו של דגלאס אדאמס, בתרגום עמנואל לוטם, ובהוצאת כתר.