"תימנים זו לא עדה, זו עבודה", אמר ניסים הנהג של חבורת כוכבי "חי בלה לה לנד", דודו אהרון, ג'ולייטה, אלון דה לוקו, האחיות זהבה בן ואתי לוי ואביהו שבת שאולי הגיעו ללוס אנג'לס רק כדי להשתתף בריאליטי, אבל עבור אמנים ישראלים רבים הצלחה בעיר המלאכים היא החלום האמיתי. וכמו שמתגלה מהר מאוד - ועם כל הכבוד לעדה להיות תימני זו אולי משרה מלאה, אבל בארצות הברית זו לא העבודה שתביא לך את האוסקר או הגראמי.
אז נועה תשבי, איילת זורר ואפילו ליאור סושרד כבר הגשימו אותו, אבל הדרך לעשות את זה לא קלה. מתברר שאפילו להביא קהל להופעה שלך בלוס אנג'לס מסובך הרבה יותר מבניו יורק. "זאת עיר שטוחה, אין לה מרכז, וצריך לדעת להגיע לקהל שלך", אומר ליאור ששון, ששימש עד השבוע שעבר כנספח התרבות הישראלי בעיר. "כשאתה מפזר פלאיירים במנהטן אתה תיגע במיליון איש, ואם מתוכם אחוז אחד יבוא להופעה, אז אתה בסדר. אין לך איפה לפזר פלאיירים בלוס אנג'לס".
במשך שנתיים וחצי, ששון עשה הכל, כולל חלוקת פלאיירים, כדי להביא אמנים ישראלים ללוס אנג'לס ולהביא אליהם קהל. ולארץ הוא מגיע עם הרבה סיפורים ועצות למי שרוצה לעשות את זה בגדול בעיר.
"אמן מתחיל קודם כל צריך לחשוב על הדרך שלו לשרוד פה שבע שנים", קובע ששון. "יש את הסיפורים האלה של מלצר שפתאום בא שפילברג ולקח אותו, שמעתי על הסיפורים האלה, אבל אף פעם לא ראיתי את זה קורה". בהנחה שהדרך בה מזגת לבמאי מפורסם כזה או אחר קפה לא הובילה למועמדותך לאוסקר, ששון ממליץ על תוכנית פעולה מסודרת, ואם אפשר אז להימנע מעבודות הסעדה שונות. "אתה צריך לבחור לך עבודה שתאפשר לך להתקדם במקצוע שלך. אם אתה זמר, אתה לא יכול להיות ברמן וגם להופיע. אנשים באים ללוס אנג'לס ושורדים בה אפילו שורדים יפה, אבל לא מצליחים לצאת מזה, שוכחים באיזשהו שלב למה הם באו. אז הבחירה של מה אתה הולך לעשות היא מאוד חשובה".
הדבר החשוב השני על פי ששון הוא למצוא את הקהל שלך. "אם אתה שחקן, אז אתה הולך לאודישנים. זה אחלה, אבל אין לך כל היום אודישנים, אז אתה חייב לייצר לעצמך פעילות. למשל, תיצור הצגת יחיד ולך תופיע איתה, תופיע מול חמישה, שישה אנשים, תופיע מול עשרה אנשים, יום אחד אם אתה טוב, יבוא לשם במקרה סוכן וייקח אותך. זה מה שעובד שם בעיר, תנסה. אתה לא יכול לבוא ולהגיד רק 'אני רק אחכה לאודישנים'. כולם רוצים את אותו הדבר.".
אז איך פורצים באמת בהוליווד?
"צריך לדעת את השיטה, צריך לדעת מי נגד מי, ובלי סוכן זה קשה מאוד. סוכן זה הדבר הראשון שאתה חייב להשיג בלוס אנג'לס. לא מנג'ר". אבל כמו שכל מי שראה כמה פרקים של "הפמליה" יודע, סוכן לא יקח אותך עד שאין לך עבודה, ואתה לא יכול להשיג עבודה בתחום בלי סוכן. כאן, אומר ששון, מגיעה היוזמה האישית של האמן. "איך שאתה מקבל תפקיד קטן לך לסוכן. אל תגיד 'אני אחסוך את העמלה', אל תחכה, לך מיד לסוכן".
אבל גם כשסוף סוף השגת סוכן, לא הגעת אל המנוחה והנחלה ואתה חייב להמשיך ליצור הזדמנויות, אומר ששון ונזכר בדוגמא מהתקופה האחרונה. "חבר שלי הוא המנג'ר של ג'יימס ואן דר ביק שהיה ב'דוסון קריק' ומאז בקושי רואים אותו. הוא רצה נורא להיכנס לקומדיות, אז הוא עשה סרטונים מצחיקים בטירוף ביו טיוב בהם הוא משכיר את השירותים שלו כמניאק, ואז האדם השני נראה טוב לעומתו. הסרטונים האלו תפסו מעולה והמנג'ר שלו אומר שפתאום הוא מקבל הצעות, וממה? מיו טיוב מחורבן. ועכשיו הולכת להיות לו סדרה חדשה. כלומר, זה לא משנה מה עשית וכמה גדול אתה במדינה ממנה באת, אתה חייב לעשות ולהוכיח את עצמך עוד פעם ועוד פעם".
אבל אם זה כל כך הרבה עבודה, ואם יותר פשוט בניו יורק, למה לבוא בכלל ללוס אנג'לס?
"זו לא העיר, זה מי שבקהל. מספיק שקוונטין טרנטינו יהיה בקהל וישמע את הבלקן ביט בוקס, ויגיד 'איזה שיר גדול! אני בדיוק עובד על סרט', גמרנו. זה מה שצריך. זה סיכוי קטן אבל הוא קיים. הרי את הלהקה היפנית מ"קיל ביל" הוא שמע במונית ביפן. הופעה רואים מאה עד 20 אלף איש, אבל סרט רואים מיליונים בכל העולם. אז אם עשית את זה בלוס אנג'לס, עשית את זה בכל מקום".
ואם בטרנטינו עסקינן, ששון יודע לספר על ניסיון הוליוודי לקדם את "ממזרים חסרי כבוד" בקרב הקהילה היהודית בעיר, באמצעות הקרנה לרבנים. "בסוף הסרט היה פאנל עם המפיק ואנשים שקשורים לסרט, ובאיזשהו שלב מישהי מהקהל שואלת אותם למה כתוב בתחילת הסרט שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. אז המפיק עונה לה 'אני חושב שזה לא כתוב שם, זה הכל בדיוני', אבל היא מתעקשת שוב ושוב ומתחיל ויכוח. ואז מישהו מהקהל אומר לה: 'ברצינות, זה לא כתוב שם'. היא לא ויתרה והתווכחה גם איתו. והוא אמר לה 'אני מבטיח לך שראיתי את הסרט יותר מפעם אחת, וזה לא כתוב שם'. זה היה סרט של טרנטינו. אבל לאישה עדיין היו ספקות. ככה זה פה".
מה קרה כשטורי ספלינג פגשה את "חי בלה לה לנד"