תשעה באב: סצינות החורבן הגדולות של הקולנוע - מיוחד

תחושה של חורבן עתידי ובלתי נמנע ליוותה את כל ימי המלחמה הקרה, וכך גם את "ד"ר סטריינג'לאב", הסאטירה של סטנלי קובריק על העידן המלחמתי הזה. לכל אורך הסרט, הפוליטיקאים והמצביאים שבו עשו כל דבר אווילי שבכוחם כדי לקדם אסון גרעיני על חשבון פתרון מדיני.

בסוף זה באמת קורה, והבמאי נפרד מן הצופים על רקע פטרייה אדירה שמכסה את העולם כולו. בהתאם לאירוניה של הסרט, הפטריה הזו מלווה בצלילי השיר "We'll Meet Again", אבל הצופים יודעים שאחרי חורבן הבית הזה, כבר לא נתראה שוב זה עם זה.

דימויים של אסון גרעיני ושל חורבן גלובלי בכלל המשיכו לפאר את הקולנוע האמריקאי לאורך השנים וגם בתום המלחמה הקרה, ועד היום שואבת הוליווד הנאה מיוחדת מתיאור ההרס שלה עצמה ושל ארצות הברית כולה, אבל רגעי האפוקליפסה המצמררים והבלתי נשכחים מכולם עדיין שייכים ל"שליחות קטלנית 2".

בסרט זה תיאר ג'יימס קמרון כיצד, בדיוק כמו ב"ד"ר סטריינג'לאב", מביאה עצמה האנושות למצב של חורבן בלתי נמנע, במקרה זה כתוצאה מקדמה טכנולוגית משולחת רסן. וכך, כל שנותר לגיבורה (לינדה המילטון) הוא להביט בייאוש מעבר לגדרות התיל ולצפות את הזוועה המתקרבת. בניגוד לקובריק, קמרון תיאר את הזוועה הזו בלי טיפה של אירוניה, והתוצאה היתה כה מחרידה שמכאן והלאה הצופים שיקשקו רק למשמע דיבורים על מחשב שיוצא משליטה.

אם כבר מדברים על רגעים קולנועיים בלתי נשכחים, הרי שאף ילד לא ישכח את העצב שחש לקראת סופו של "הסיפור שאינו נגמר", בשעה שהריק אוכל את הממלכה הקסומה שבמרכזו של הסרט, והיא נחרבת לחלוטין עד שלא נשאר ממנה אלא פירור.

כמו תמיד, גם הפעם ההרס המוחשי נועד לסמל משהו - במקרה זה, בהתאם למוסר ההשכל הכללי של הסרט ושל ספר הילדים שעליו הוא מבוסס, את העובדה שאם ייקחו לנו את הדמיון ואת כוח המחשבה, כל מה שיישאר בעולם זה חשיכה גדולה. בסיכומו של "הסיפור שאינו נגמר" מוצא הגיבור את המילים שמאפשרות לו לראות שוב את האור, ובכך הוא נתן כוח לעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם לעשות זאת גם כן.

והנה עוד חורבן גשמי שהיתה לו בעיקר משמעות רוחנית, אך הפעם זה לא קורה בסרט לכל המשפחה כי אם דווקא ב"ברטון פינק" המסויט של האחים כהן, שיצרו כאן את אחת הסאטירות החריפות ביותר על תעשיית הקולנוע.

צמד הקולנוענים תיארו כיצד מגיע תסריטאי מתחיל להוליווד, ומגלה בסופו של דבר כי המלון שלו, והתעשייה כולה, הם בעצם גיהנום עלי אדמות. וכך, בסצינה הלפני-אחרונה של הסרט מוצא עצמו הגיבור בין הלהבות העצומות המכלות כל חלקה טובה במסדרון של הקומה שלו במלון - מסדרון ארוך ללא מוצא, שמוביל אותו היישר אל החידלון.

מובן שלא רק בקולנוע האמריקאי והאירופאי יש סצינות של הרס מוחלט, וכיאה למעמדנו כהוגי המושג "חורבן הבית", גם בסרטים תוצרת הארץ אפשר למצוא מחזות אפוקליפטיים.

אם מסתכלים בשנים עברו, הרי שלפחות עד השנה האחרונה (ולכך נגיע בסיום), הקץ המרשים מכל שייך ל"החיים על פי אגפא", שבו חזה אסי דיין את התפוצצות סיר הלחץ של החברה הישראלית שנים רבות לפני שאחרים הרגישו כיצד הוא מבעבע. בהתאם לזאת, דקות הסיום של הסרט מתארות, על רקע "Who By Fire" של ליאונרד כהן, כיצד האשכנזים, המזרחים, הערבים, הסמולנים והימניים טובחים זה בזה עד שהבית נחרב בשלישית, כך שעם עליית הקרדיטים לא נותר לנו אלא לאחל שהניסיון הרביעי יהיה מוצלח יותר.

"ו?א?ם-מ?א?ן א?ת??ה, ל?ש??ל??ח?: ה?נ??ה א?נ?כ?י, נ?ג?ף א?ת-כ??ל-ג??בו?ל?ך?--ב??צ?פ?ר?ד??ע?ים" כתוב בספר שמות, והציטוט הזה מגיח שוב ושוב גם ב"מגנוליה", של פול תומס אנדרסון האמריקאי, שכמו ב"החיים על פי אגפא" מציג גם הוא פסיפס של דמויות, תושבות לוס אנג'לס במקרה זה, שהמכנה המשותף ביניהן הוא שכולן כבולות למשהו ומשוועות לשחרור שיגאל אותן ואת נשמתן.

האקט המשחרר מגיע עם התגשמות הנבואה שהיתה טמונה ברמזים המטרימים לאורך כל הסרט, ומכת צפרדעים תוקפת את עיר המלאכים. צפרדע אחר צפרדע נופלות על ראשי הדמויות ומחרבות את ביתן, אבל זה בדיוק מה שהן היו צריכות כדי שיוכלו סוף כל סוף לצאת לדרך חדשה.

חורבן מתרחש גם בצד השני של העולם, כפי שהוכיח קלינט איסטווד ב"מכאן והלאה", סרטו האחרון, העוסק כולו בהרס ובבנייה מחדש. בהתאם לזאת, הדרמה מתחילה בשחזור עוצר נשימה של הצונאמי ששטף את חופי אסיה לפני שבע שנים.

שחזור זה נעשה ברמה הגבוהה ביותר ונראה כאילו נתלש מהחיים עצמם, מה שגם זיכה את "מכאן והלאה" במועמדות לאוסקר בקטגוריית האפקטים. אך אליה וקוץ בה: מעט לאחר יציאת הסרט התרחש אסון הטבע ביפן, והעובדה שהוא היה כל כך אמין ומשכנע הפכה אותו בלתי נסבל לצפייה, מה שהוביל לביטול הקרנותיו בשטחה של ארץ השמש העולה.

עוד לפני שהחריב לעצמו את הקריירה באותה מסיבת עיתונאים זכורה לשמצה בפסטיבל קאן, הציג לארס-פון טרייר ב"מלנכוליה" את אחת מסצינות החורבן הגלובליות היפות שאי פעם נראו בקולנוע.

למעשה, הסצנה הזו בכלל לא נראית כמו קולנוע, אלא יותר כמו שילוב בין ציור, מחול ואופרה, עם קשת רחבה ומעמיקה של דימויים, מוזיקה בומבסטית של ואגנר וגם קירסטן דאנסט אחת, שהיופי שלה, מופת של טוהר מלאכי, הוא מתנת הפרידה שלנו מכוכב הלכת הזה רגע לפני שגוף שמימי אחר מכחיד אותו לעולמי עד.

ולסיכום: בכל פעם שמשה איבגי מדבר באחד מאותם פאנלים טלוויזיונים אינסופיים על המחאה החברתית, הוא תמיד יכול להביט למצלמה ולומר "אמרתי לכם!".

ואכן, בניגוד לרבים שטוענים את זה, איבגי באמת אמר לנו. הוא עשה זאת ב"וביום השלישי", הסרט הראשון שביים, שהגיע לאקרנים רק לפני כמה חודשים. כזכור, הדרמה הזו תיארה כיצד עוולות השיטה הכלכלית-חברתית של המדינה סודקות אותה אט-אט מבפנים, עד שהעסק כולו מתפרק בבום גדול סטייל "מגנוליה", רק שהפעם, כיאה לישראל, טילים באים על חשבון הצפרדעים. בעוד שנה, כשחלונות ההפצה של "וביום השלישי" כבר יאפשרו את שידורו במסך הקטן, זה יהיה הסרט העלילתי ההולם להקרנה טלוויזיונית בערב תשעה באב.

תשעה באב: למה אין כלום לראות בטלוויזיה?

תשעה באב: הרב בני לאו מוצא את הצדק החברתי

תשעה באב: התמונות שבין הכותל המערבי למאהל ברוטשילד

תשעה באב: זוכרים עוד סצנות חורבן? ספרו לנו בפייסבוק