לא צריך ערבים מקושקשים של צו פיוס כדי לדעת שהיהדות מלאה בנושאים דינמיים ואולי הכי דינמיים בתוכם הוא תשעה באב, יום שבמקור נועד לציין את חורבנם של שני בתי מקדש ועוד כמה אירועי מפתח בהיסטוריה היהודית (גירוש ספרד, למשל, נחתם ביום זה על פי המסורת), אבל הוא בכלל עוסק בנושאים כמו שנאת חינם, סולידריות חברתית והכאוס שמגיע עם אובדנן של התכונות האלו.
לכן, אפשר היה לחשוב שדווקא בימים שבהם הנושאים האלו בוערים ברחוב הישראלי יותר מאי פעם, ערוצי הטלוויזיה ולפחות אלו המסחריים, ימצאו מה לעשות עם זמן המסך שמה לעשות, נפל בחלקם גם בערב ט' באב. במקום זה, ברשת העבירו שידור חוזר של "אבודים" עם צופית גרנט ולאחר מכן את הסרט "ברוריה", מ-2008, שעוסק אמנם בסיפור מהגמרא, אבל הוא קשור לט' באב כמו ש"הערת שוליים" קשור אליו; בערוץ 10 העבירו את "אבודים בהודו" על מסעו של אילן גורן בעקבות שבט בני המנשה (בשידור חוזר, כן?) ואחריו סרט על שמחה הולצברג, "אבי הפצועים" (שוב, שידור חוזר) ובערוץ 1 אחרי "מבט" הועבר המשדר בעל הנושא המעניין "בין חורבן לגאולה" וגם הוא, כמה מפתיע, בשידור חוזר.
מסביב, הבין מי שכמעט עשה מעשה בית המקדש והחריב את נפשו מול השיממון הזה, נותרו ברירות מוזרות: ב-yes דוקו למשל, שידרו סרט טבע אקטיביסטי ("דמעות של דולפין", המשך ל"הלגונה הסודית" זוכה האוסקר) ואת הסרט הרלוונטי היחיד לערב הזה, "חיפה-כמיקלים", במסגרת רצועת "התעוררות" החברתית. הפלא הזה נמשך 10 דקות תמימות.
התנהלות הערוצים המסחריים בערב ט' באב היא סוג של אירוניה סימבולית ליחס של המדינה לט' באב, תאריך שבו לרוב הציבור החילוני אין שום עניין ובתוכו, גם לקברניטי הטלוויזיה בישראל, שגם ב-2011 לא הצליחו להבין מה עושים בערב הזה. וזאת, למרות שבערב ט' באב ישנו דווקא פוטנציאל צפייה גדול למדי, כיוון שרוב "בתי העינוגים" (להחליף את המושג הזה לפני הצדק החברתי) סגורים. סתם כדי להדגים זאת, הזכיינית רשת היתה אמורה לשדר אמש את הסרט "מודה אני" אודות שלומי שבת וכבר הודיעה על כך לכלי התקשורת ולמדריכים השונים ואז פשוט החליטה לדחות את השידור בשבוע, כי זה ערב ט' באב.
אבל במה שונה "מודה אני" על שלומי שבת מ"אבודים" עם צופית גרנט? זה שיש בו קצת מוזיקה? ובמה הוא עדיף פחות על תוכניות כמו "לחיות טוב", "תוכנית על הורות משפחה, בריאות, תרבות וכו'" (מתוך מדריך השידורים בלווין) המשודרת בבוקרו של ט' באב, כמו גם תוכנית הלייף סטייל של נעמה קסרי בערוץ 10? מדוע צפייה בטלוויזיה בערב ט' באב, בין אם אתה צם או לא, צריכה להיות עינוי לא פחות מהאבל על חורבן ירושלים?
נכון, זהו עידן ה-VOD וההורדות ברשת, ובכל דקה נתונה ישנן כ-124,515 דברים טובים יותר לראות שם מבטלוויזיה המסחרית בישראל, מלהשלים פרקים של "דמג'ז" ו-"ווילפרד" ועד לצפייה בלקטים של "חי בלה לה לנד". לכאורה, להתעצבן מזה שאין מה לראות בטלוויזיה הישראלית המסחרית רלוונטי כמו הדיון בשאלה "תוכניות ריאליטי, כן או לא".
אבל דווקא ב-2011, ימי המחאה החברתית, התחושה היא שהיתה פה הזדמנות לדבר, לומר משהו על מה שקורה במאהלים ברחבי הארץ, למשל. היתה כאן הזדמנות של ערוצי הטלוויזיה להתייחס לאנשים שאין להם יכולת, או אפילו את הכוח, לצאת החוצה ולהסביר להם איך ט' באב ומחאת האוהלים הן שתי חוליות באותה היסטוריה מסובכת להחריד של העם היושב בציון. לא חייבים להעביר שידור של "הינשופים" משדרות רוטשילד ואפשר בהחלט להסתפק באולפן ממוזג ואפילו לא להיעזר בג'קי לוי, שגם שעתו הקבועה הגיעה באזור חצות. זה לא קרה, אולי מטעמי חוסר השראה, אולי מטעמי ה"חבל על הכסף". אחרי הכל, זה קצת מתאים גם ירושלים חרבה, בין השאר, מהסיבות האלה.
תשעה באב: סצנות החורבן הגדולות של הקולנוע
תשעה באב: הרב בני לאו מוצא את הצדק החברתי
תשעה באב: התמונות
תשעה באב: איך אתם מציינים, אם בכלל, את היום הזה? דברו איתנו בפייסבוק שלנו