רוברט רדפורד הוא אחד הכוכבים הגדולים ובכלל אחת האושיות החשובות בתולדות הוליווד, ולכן אך טבעי כי מרבית הסרטים שבהם שיחק וגם שבעת אלה שביים זכו עד כה להפצה מסחרית בישראל. בניגוד לכך, היצירה האחרונה שלו, "The Conspirator", דווקא נגנזה כאן, וזאת למרות השם של רדפורד (שהסתפק בשרביט הבימוי ולא מופיע כאן בעצמו) וכן של צוות השחקנים המכובד שאסף, ובראשם ג'יימס מקאבוי, רובין רייט וטום ווילקינסון.
אך האמת היא שגם הגניזה הזו היתה טבעית, וזה בלי קשר לכישלונו המסחרי והביקורתי של הסרט: אחרי הכל, "The Conspirator" הוא הסנונית הראשונה מבית היוצר של The American Film Company, חברה חדשה ששמה לעצמה למטרה להפיק דרמות המבוססות על פכים נסתרים מן ההיסטוריה של ארצות הברית. אם כך, "The Conspirator" הוא חלק מתשובת הכוכבים והפסים ל"עמוד האש" עניין פנים-אמריקאי, שלא בהכרח צריך לעניין אותנו או כל מדינה אחרת בעולם.
שני הסרטים הבאים של The American Film Company יעסקו במלחמת העצמאות ובקרב נגד העבדות. בינתיים, "The Conspirator" עוסק ברצח אברהם לינקולן. על פניו, זה נשמע כמו נושא שחוק שמוזר לפתוח דווקא איתו פרויקט חדשני, אבל האמת הפוכה.
וכך, בניגוד לרצח קנדי, שהוצג כאירוע מכונן לפחות באלפי סרטים (וגם סדרות), הרי שקצו של אחד נשיאים האהובים בדברי ימיה של ארצות הברית כמעט ואינו נוכח במסך הגדול. היה כמובן את סצינת ההתנקשות הקלאסית ב"הולדת אומה", שאין סטודנט לקולנוע שלא נדרש לחרוש עליה, אבל מעבר לכך, אותו רצח מפורסם בתיאטרון צץ רק פה ושם בהוליווד, וגם זה בסרטים זניחים למדי.
אז למה דווקא עכשיו החליטו רדפורד ופרנסיו האידיאליסטיים לחזור ליום ההוא ב-15 באפריל 1865, שבו לראשונה נרצח נשיא בארצות הברית? העיתוי רחוק מלהיות מקרי. הסרט הרי מתמקד בעיקרו בסיפורה של האשה הדרומית שהואשמה בהענקת חסות לג'ון ווילקס בות, רוצחו של הנשיא, ונידונה למוות במשפט שדה צבאי, ללא הליך ראוי וככל הנראה גם על לא עוול בכפה. בתקופה שבה נוהגת הממשלה האמריקאית להשתמש בשיטות דומות כדי לדון חשודים במעורבות בפיגועי טרור, לסיפור הנ"ל יש השלכות אלגוריות ואקטואליות ברורות.
כאילו כדי להמחיש זאת, רצה הגורל וסמוך ליציאת הסרט לאקרנים, הוכרז כי בניגוד לתיכנון הראשוני, תדון ארצות הברית בהליך צבאי ולא במשפט אזרחי את חאליד שייח מוחמד וארבעה עצירים נוספים ממחנה גואנטנמו שהואשמו כי לקחו חלק בתכנון זוועות ה-9/11.
"בימים של מלחמה, ביטחון המדינה קודם לחוק", אומר אחד מבכירי הרשויות המשפטיות ב"The Conspirator" כשהוא מצדיק מדוע לקח את החוק לידיים כדי להבטיח שהנאשמת תומת בתלייה, ונדמה שהצהרה זו תקפה באמריקה שאחרי הרס מגדלי התאומים בדיוק כשם שהיתה נכונה לארצות הברית בימים שלאחר מלחמת האזרחים.
כפי שמשתמע מן הציטוט הנ"ל, "The Conspirator" אינו מניח לצופים להבין בעצמם איזה שאלות מוסריות, חוקיות ולאומיות על-זמניות עולות מהשתלשלות העניינים, אלא גודש את הכפית בשלל משפטי מחץ דידקטיים ואלגוריים ואז מאכיל בה את הקהל.
כאן טמונה הבעיה המרכזית של הסרט, שהכל בו ישיר, פשטני וגולמי. אם לא די בכך שבכל הקשור למבע הקולנועי הוא נראה כמו הצגת תיאטרון מצולמת, הרי שגם התסריט שלו נשמע כמו מסכת לחג, והוא חד-צדדי ומועט רבדים.
וכך, כבר מהדקות הראשונות ברור מה רדפורד רוצה להגיד שבתקופות של חרדה ופוסט-טראומה, החברה עלולה להתבהם, להתעלם מהזכות למשפט צדק ולשפוט אנשים כאילו הם היו חיות, דבר שהוא כמובן מסוכן מוסרית. מכאן והלאה הסרט פשוט חוזר שוב ושוב על הרעיון הזה בלי להוסיף לו איזשהו עומק, כך שבסופו של דבר הוא נהיה מתיש ואף מעורר עוינות.
כמו כן, לסיפור שבו משתמש "The Conspirator" כדי להציג את המשל שלו אולי יש עוקץ פוליטי, אבל הוא כשלעצמו לא מעניין. התפניות העלילתיות שבו מועטות ומלכתחילה פושרות למדי, ובשל ההתעקשות של רדפורד למרוח אותן על פני לא פחות משעתיים, הסרט ישעמם גם את מי שהיו מוכנים להסתפק בדרמטיזציות חסרות שאר רוח של דיונים משפטיים מן המאה ה-19.
חמור מכל, "The Conspirator" גם לא מצליח לעורר שום רגש, וזאת מפני שקשה להזדהות עם דמותה של הנאשמת שנאבקת על חייה. קודם כל, יש בדמות הזאת משהו מנוכר. בין השאר, זה קורה בגלל הופעתה הכבויה של רובין רייט, שבדומה לשאר המעורבים בעשיית הסרט חשבה שיהיה די בסיפור הבסיסי כדי להחזיק אותו, ולכן מסתפקת בשתיים-שלוש מניירות עגמומיות לתצוגת המשחק שלה. אך מובן שאלו לא יוצרות אמפתיה, אלא דווקא מעוררות מיאוס בשלב די מוקדם של הצפייה.
יש גם סיבה מהותית יותר שבגינה קשה לגלות אמפטיה כלפי הדמות: אולי באמת היא היתה זכאית, לפחות באופן חלקי, ואולי אכן נעשה לה עיוות דין, אבל זה לא משנה את העובדה שלאורך חייה ובזמן מלחמת האזרחים היא תמכה בהמשך דיכוי העבדים השחורים.
אפשר לומר שגם למרות כל זה, עדיין לגיטימי להציג אותה כגיבורה ולעשות זאת בצורה אוהדת, אבל צריך לפחות לשים את הדברים על השולחן. העובדה שרדפורד מתעלם לחלוטין מן העבר של דמותו הראשית מלמדת על הזלזול שלו בתבונה של הקהל, והיא דוגמה נוספת ועקרונית מכל לשטחיות של הסרט.
כל זה מצער בעיקר מפני שרדפורד היה בעבר הקול הקולנועי המוביל במחנה הליברלי בארצות הברית, וגם ביים בעבר יצירות מופת קאנוניות ממש בסדר הגודל של "חידון האשליות". העובדה שדווקא בזמנים כה טעונים, אמן ברמת החשיבות שלו מנפיק את סרטו הגרוע ביותר עד כה, מדגישה מחדש עד כמה תומכי המפלגה הדמוקרטית מבולבלים כעת ובאיזו מידה קשה להם להוציא תחת ידיהם הצהרות אמנותיות משכנעות.
בשנה הבאה אמור להגיע לאקרנים "Abraham Lincoln, Vampire Hunter", עיבוד לנובלה הגרפית המדמיינת מחדש את הנשיא המנוח כלוחם בערפדים. איכשהו, כרגע התחושה היא שפנטזיה זו תצליח להשתמש בדמות האגדתית כדי לומר על המציאות העכשוויות דברים שיהיו מעניינים וחדים יותר מאלה שמצאנו ב"The Conspirator".