המשפט "מוני מושונוב חוגג יום הולדת 60" די מוזר לקריאה. בכל זאת נדמה שכבר קרוב לעשרים שנה מוני מושונוב תקוע באותו גיל ונראה די אותו דבר, ספק כמו צעיר קופצני, ספק כמו קשיש מגניב ושלא יהיה ספק מדובר במחמאה. כנראה שזה משהו בתלתלים שהלבינו מוקדם; אבל גם באטיטיוד הכללי, שאיפשר לו להיכנס בהצלחה מרובה לתפקידי קשישים (וקשישות) כבר בימי "זהו זה" העליזים, לפני שני עשורים ויותר.
הקריירה של מושונוב היא מגוונת, הרפתקנית, רבת תהפוכות אך גם ספוגה באינטגריטי. בזכות הבחירות החכמות שעשה לאורך השנים, מושונוב נהנה היום ממעמד נדיר: הוא גם אהוד על-ידי הקהל הרחב כקומיקאי מוכשר מהטלוויזיה וממופעי בידור מצליחים, וגם נחשב על-ידי הברנז'ה והביקורת לשחקן דרמטי איכותי בתיאטרון ובקולנוע. בעשור האחרון הוא אפילו חוטא פה ושם בבימוי תיאטרון, וגם שם זוכה להצלחה לא מבוטלת. ועדיין, כמה מכם מאמינים שהוא רק בן 60? בכל מקרה, התחושה היא שמוני מושונוב אולי נראה בגיל 40 כאילו הוא בן 60, אבל סביר להניח שגם בגיל 70 הוא יהיה מרענן כמו ילד בן 20.
רגע המפתח הראשון של שלמה מושונוב, יליד רמת גן שגדל ברמלה הגיע אחרי השירות הצבאי בצוות הווי ולימודי המשחק באוניברסיטת תל אביב. שם, נקשר מושונוב הצעיר במורה המיתולוגית נולה צ'ילטון, ואחריה הוא הלך לקבוצה המיתולוגית שהקימה בקריית שמונה ובתיאטרון חיפה. צ'ילטון הרביצה בתלמידים הקרובים שלה (ביניהם גם דליק ווליניץ, ארנון צדוק, איציק ויינגרטן וסנדרה שדה, אישתו של מושונוב) את טכניקת המשחק הריאליסטי נוסח לי שטרסברג וערכים של תיאטרון בעל מודעות חברתית, ששואב את החומרים שלו מהמציאות.
טכניקות המשחק שרכש אצל צ'ילטון, שריעננו את המנופחות הרגילה של המשחק התיאטרלי, נספגה עמוק אצל מושונוב, כולל אצל הקומיקאי. מושונוב, בכל שנותיו לטוב וגם לרע, תמיד הקרין כלפי חוץ שילוב מעניין של מכובדות אירופית אבל גם של חמימות מזרח תיכונית. היכולת שלו לשלב את כל אלו באופן שלא יימאס על הקהל הישראלי במשך ארבעה עשרים החלה באותה מהפכה.
נוסף לכך, יכולותיו הריאליסטיות הביאו למושונוב את תפקידו הגדול הראשון בקולנוע, תפקיד שדי נשכח מחוץ לחוגי האקדמיה ובתוך אולמות הסינמה סיטי למיניהם. זה קרה ב"מסע אלונקות" של ג'אד נאמן (1977) שבו שיחק את וייצמן, החייל החלשלוש, שסופג התעללויות מחבריו ליחידה ובסופו של דבר שם קץ לחייו. מושונוב משחק בסרט באופן מרשים ומשכנע, עד כי קשה להבין שהוא לא באמת חייל ובאופן אירוני למה שקרה בהמשך הקריירה שלו הוא משחק אדם הצעיר מכפי גילו האמיתי. "מסע אלונקות" הוא גם ככל הנראה הפעם האחרונה שבה מושונוב נראה כמו חייל מהצד של שירות החובה. מכאן, מושונוב עבר למועדון הקצינים.
שלב המפתח הבא בהפיכתו של מושונוב למעין קונצנזוס מקורו בצירוף מקרים משעשע; מושונוב שיחק ב"מסע האלונקות" הרציני והחריף לצד גידי גוב, דובל'ה גליקמן ושלמה בראבא, אנשים שהפכו בשנים הבאות לחלק בלתי נפרד מחייו המקצועיים, אבל דווקא מהצד הקומי של המפה. זה קרה כמובן בסוף שנות ה-70 במסגרת של "זהו זה". נדמה שאין באמת מה לומר כבר על מוסד "זהו זה" בתרבות הישראלית, אולם מושונוב שיכלל בשני העשורים שלו שם את יכולתו לעצב בקלות דמויות קומיות מוטרפות ומשוכללות ביחס להומור הישראלי דאז. במקביל, מושונוב נעזר בניגודיות שלו במופעים עם שלמה בראבא, שם מושונוב היה המבוגר האחראי אך המצחיק כמובן ואילו בראבא היה הפסיכי עם הקבלות.
אלא שבשנים האלה, מושונוב זנח כמעט לחלוטין את קריירת המשחק ה"רצינית". הוא אמנם בנה את עצמו כקומיקאי וירטואוז, אך נראה תקוע. העם ציפה ממנו להצחיק, והוא, החייל האומלל של "מסע אלונקות", רצה יותר. זה לקח זמן, אבל מושונוב גילה תכונה נוספת ומרשימה שלו: היכולת להמציא את עצמך מחדש. כך, אחרי שני עשורים שבהם הפרפקציוניזם הידוע של מושונוב גרם לו לדחות לא מעט תסריטים שהוצעו לו, הגיע במאי שהצליח לשכנע אותו לחזור למסך הגדול ובדרך העניק לו תפקיד בלתי נשכח.
זה קרה ב"חתונה מאוחרת" מ-2001, סרט הביכורים הנערץ של דובר קוסאשווילי, שם מושונוב עיצב את הדמות של יאשה, פטריארך גרוזיני נוקשה ושמרן, אך גם כובש ואנושי, שילוב תפקיד שרק שחקן מגוון ועם זאת כזה שמשדר אמינות מוחלטת מול המוציאות כמו מושונוב יכול לבצע, תפקיד שגם הביא לו הכרה של הממסד בדמות פרס אופיר.
מושונוב לא עצר שם, והלך עם קוסאשווילי רחוק עוד יותר כששיחק את גיאורגי ב"מתנה משמיים", עוד פטריארך גרוזיני מחוספס ויצרי, אך מוקצן הרבה יותר, כמעט על גבול הקריקטורה. בין גיאורגי מ"מתנה משמיים" לווייצמן מ"מסע אלונקות" נפרשת כל הקשת המופלאה של כשרונו המגוון של מוני מושונוב. זה לקח שלושים שנה, אבל גם התרבות הישראלית הבינה שמושונוב, ה-Dude הנצחי, מסוגל לגלם כמעט כל תפקיד.
כשרונו הגדול של מושונוב לא חמק גם מעיניהם של היוצרים בחו"ל ( ג'יימס גריי לדוגמא, במאי עצמאי מוערך, התאהב במושונוב וליהק אותו עד כה לשני סרטים שלו), אבל מושונוב, ולצד הריאליזם והיכולת להמציא את עצמו מחדש מדובר בתכונה חזקה נוספת שלו, תמיד דבק בישראליות ועל כן הוא אחד השמות המזוהים ביותר עם המושג ההפכפך הזה. היתרון שלו בתוך מרחץ הזיעה המקומי הוא היכולת לגוון בין תפקיד של גריאטרי נמרץ ב"דרך אל החתולים" לנעליו של "השוטר אזולאי" שביים וכיכב בו בהבימה.
מוני מושונוב שייך לליגת העל של התרבות הישראלית, משום שיש לו את יכולת הנדירה להעניק לכל פרויקט שהוא נוגע בו חותם אוטומטי של איכות. גם כשפה ושם הוא מפשל, זה לא מפחית מהאהבה אליו, כי הוא יצר קורפוס כזה שהתוצאה שלו היא אהבה בלי תנאים. התחושה היא שבסופו של דבר, כולנו מזרחים, אשכנזים, ותיקים וקצת פחות צעירים, היינו פשוט שמחים להיות חברים שלו.
מוני מושונוב מקבל "חיים שכאלה" מצביקה הדר
גם אתם בהלם מזה שמוני מושונוב בן 60? דברו איתנו על זה בפייסבוק