מי יראה "אנשים" במקום גיא פינס?
בין 19:00 ל-20:00 בערב, ברגעי הביניים שבין "שש עם" למהדורת החדשות המרכזית, בשעת הטירוף של ארוחת הערב והמקלחת לילדים, הטלוויזיה מופקרת לחסדיהם של גיא פינס ומנחם הורוביץ, כשהמטרה היא להרגיע מעט את הרוחות הסוערות בבית ולייצר הסחת דעת. גם ערוץ 2 התנדב לטשטש את התודעה עם תוכנית נטולת אופי, והעלה אתמול (רביעי) את "אנשים", תוכנית חדשה בהנחיית אפרת אברמוב ודרור גלוברמן, שנראה כאילו גם מטרתה היא רק להעביר את הזמן. השיטה היא להציג את אותם חומרים של המהדורות הרציניות, אבל בהגשה שטחית במיוחד, הכל כדי לא לאמץ את הצופה או חס וחלילה לאלץ אותו לחשוב בשעה הזאת של היום.
גם גלוברמן ואברמוב, בדרך כלל מגישים חינניים וסימפטיים, מתקשים לבטא את עצמם בקונספט הזה, שבעיקר גורם ל"אנשים" להיראות כמו עיתון הרכילות הישן "אנשים", עם הרבה תמונות ומעט תוכן. הכתבה הראשונה על פרשת מרגול הייתה סיכום בנאלי של האירועים, הכתבה על אילן בן דב הוגשה בשפה פשוטה עבור הבורים שלא שמעו על הפרשה עד עכשיו, והאייטם על נירו לוי היה כבר ניסיון נואש לגנוב צופים מגיא פינס. כשנאבקים על לבם של צרכני תרבות הכלום, ההפסד הוא לא נעים, גם כשהוא מול המאסטר מערוץ 10. בשעה הזו רק "הערב עם גאולה אבן" תושיענו.
ההסכם הלא כתוב בין אולפן שישי לרון קופמן
"בואו נעשה רגע הפסקה", ביקש רון קופמן בכתבה איתו ב"אולפן שישי" האחרון, אך כמובן שהבקשה שלו נדחתה. דווקא עכשיו נעשה הפסקה? כשאתה עומד לבכות? המצלמה המשיכה להתמקד בו, מנצלת את רגע השבר של האיש הגדול, רק מחכה לאורגזמה, לסיבה שלשמה נעשתה כל הכתבה הזאת: הדמעה. ואז זה הגיע. אחרי שניות ארוכות של קלוז אפ לא ברור, קופמן ניגב לחלוחית. האיש הגדול נמס והתפרק.
זה נראה כמו רגע טלווזייוני מרגש, אבל גם רגע עיתונאי שפל, שבו המרואיין מבקש הפוגה והכתב מנצל בציניות רגע של "אוף דה רקורד". אבל למעשה כל הכתבה הזו הדיפה ריח לא נעים של חוסר אתיקה. ההסכם הלא כתוב היה שקופמן מספק את הדמעה המיוחלת, ואילו הכתבה בתמורה מספקת לו המשך מאבק תדמיתי וקמפיין ציבורי נגד הבנקים, שדורשים ממנו את החזר החובות. זה באמת היה עצוב.
כשנרי ליבנה הפכה למיכל אמדורסקי
"איך בן אדם יודע שהוא הזדקן?", שאל אותי פעם חבר, "ברגע שהוא מתחיל ליהנות מהטורים של נרי ליבנה במוסף הארץ". ובכן, כנראה שאני מרגיש זקן כבר כמה שנים, כי ההזדהות שלי עם מעלליה של האישה המבוגרת מירושלים היא בהחלט מוזרה ומהנה. אבל מתברר שמה שעובר בצורה קולחת בעיתון, קצת מקרטע מבחינה טלוויזיונית. ליבנה, הילה אלפרט ואודיה קורן הן חביבות כשהן כל אחת לחוד, אבל כשהן מתגודדות בפאנל "נשים גדולות" בערוץ 24 ומקשקשות ללא הבחנה, מה שהיה אמור להוות אלטרנטיבה בוגרת ושקולה של נשים אינטליגנטיות, הופך לפרלמנט של קלפטעס. הן לא מקשיבות, מתפרצות אחת לדברי השנייה, ובעיקר מזכירות את הדינמיקה בין אמדורסקי, אורנה דץ ושרון חזיז. אנחנו, מעריציה של נרי, לא צריכים לחכות שייפול לה הביקיני בשידור כדי להבין שכל הסיפור הזה לא מחמיא לה.
עם מי ערוץ 1 נלחם ב"האנה מונטנה"?
יום שני, 9:10 בבוקר. הילדים עדיין בחופש הגדול. הם מדליקים טלוויזיה, נעצרים על ערוץ 11, ומה רואים? את "היו סרטים" בהנחיית יהודה סתיו, שמנתח את הסרט "דן וסעדיה" משנות ה-50. אפילו חובבי קולנוע מושבעים ימצאו את עצמם מפהקים מול הטון הדידקטי של המנחה, שמתאר במבט רטרוספקטיבי כיצד הסרט הזניח הזה ממחיש את המתח העדתי בישראל באותם ימים, אבל מה הילדים אשמים? למה לא לשים להם "פינוקיו" או משהו? למה לשלוח אותם אוטומטית לערוצי הילדים ולתוכניות רכש?
אפשר להבין את ההתעקשות של הערוץ הראשון לייצר אלטרנטיבה לניוון של הערוצים המסחריים, אבל אין משהו באמצע? זה התשובה ל"האנה מונטנה"? יהודה סתיו? ולמה אותה תוכנית שודרה בשידור חוזר בדיוק שעתיים לאחר מכן, ב-11:30? לאלה שאיחרו לקום? בחיי, לפעמים נראה כאילו הם עושים את זה בכוונה.
ערכי משפחה, גרסת קרדשיאן
השבוע ב"קרדשיאנס" (ערוץ !E) אם המשפחה המופרעת התאכזבה מהבת שלה קורטני. מתברר שהיא לא רוצה להתחתן עם בן הזוג שלה, כי היא לא מרגישה צורך למסד את האהבה שלהם בטקס דתי ומיושן. האמא, חשוב להבהיר, מנותחת מכף רגל ועד ראש. הפרצוף של הבעל שלה כל כך מתוח, עד שבכל חיוך הוא מאיים להתפקע. בת אחת שלה התפרסמה בקלטת סקס, בת אחרת נשואה לכדורסלן פרוע, המשפחה כולה מצולמת בעשרות מצלמות כבר שש עונות, וסגנון החיים שלהם חולני. ועדיין, האמא המומה מהבת שלה, שלא רוצה להתחתן בדרך מסורתית. כי אחרי הכל האמא היא רפובליקנית שמרנית, שמאמינה בערכי הכנסייה. איזו דרך נפלאה זו להכיר את אמריקה, ידידתנו הנאמנה.
יש לכם הערות על הטלוויזיה של השבוע? דברו איתנו בפייסבוק