יש ללני קרביץ כמה יכולות מדהימות, אבל נראה שהגדולה מכולן היא היכולת להיות זה שאומר את מה שכולם מבינים, אחרי כולם ועדיין לזכות במחיאות הכפיים, וזה כשהוא אומר משהו: "Fly Away" למשל, כנראה השיר היחיד שמושמע בבארים בישראל יותר מ-"Black" של פרל ג'אם, הוא שיר כל כך סתמי ומטומטם, שרק ריף הגיטרה המנג'ס שלו נותן לו פייט. אחרים, כמו "It Ain't Over Till It's Over", שיר שרק על השם שלו יש לתת לקרביץ את פרס "חיים משבת לשבת" למפעל חיים של קלישאות, הפכו את קרביץ לאחד האמנים הגדולים בעולם, מבלי בעצם לומר או לנגן דבר חדש.
האלבום החדש של לני קרביץ, "Black And White America" נפתח בשיר הנושא שמציג היטב את נוסחת הכלום של קרביץ בגרסתו הפוליטית: "למרטין לותר קינג היה חזון/ וזו עובדה/ הוא מת כדי לראות שזו היתה המשימה שלו/ אז אל תסתכל אחורה". בשורות הבאות מתאר קרביץ כיצד אביו הלבן ואמו השחורה חששו ללכת יד ביד ברחוב ועד כמה הוא מרוצה מהמצב הנוכחי, שבו אמריקה השחורה ואמריקה הלבנה מתקרבות זו לזו. נו לני, אתה חושב שאולי זה יסתיים בהגעתו של איש שחור לבית הלבן?
וזה לא נגמר שם: "Black And White America" הוא מוצר מובהק מפס הייצור של קרביץ, שלא יעזרו שלוש השנים שעברו מאלבומו הקודם או כמעט 22 שנה מאז צאת אלבומו הראשון הוא עדיין ממשיך לייצר שירי רוק נוסחתיים עם נגיעות Fאנק שכמו נוצרו בתאגיד חסר נשמה עם מאגר טריקים משומש ומלאכותי, מעין מנגנון שלא מאפשר מילימטר של מרחב תחכום ויצירתיות.
זה כמובן יכול לצאת יפה מאוד מדי פעם וגם ב-"Black And White America" יש לצד השירים המביכים (כמו אלו שג'יי זי ודרייק מתארחים בהם ולא מונעים את הנפילה) שירים לא רעים ("Superlove" ו-"Rock Star City Life"), אבל האזנה לאלבום של לני קרביץ מזכירה שירות צבאי של כדורגלן; יפה מצדך שאתה עושה את זה, אבל לא ברור לאיש בשביל מי זה טוב.
בהקשר הזה, מעניין להשוות בין האלבום החדש של לני קרביץ לזה של רד הוט צ'ילי פפרז, גם הם הרכב רוק שמזוהה גם עם הצד המסחרי של ה-Fאנק, עם אפיל מעט יותר כבד כמובן. שניהם חזרו עתה עם אלבומים חדשים וציפיות נמוכות יחסית בקרב התעשייה ואחרי זמן דגירה לא קצר (3 שנים לקרביץ, 5 לצ'ילי פפרז). הסיבה ש-"I'm With You" של צ'ילי פפרז עובר ואילו של קרביץ הוא מעין נאום מולחן של מתן וילנאי, היא שגם אם אתה שר קלישאה, כדאי לפחות שישמעו שאתה מאמין בה.
כך, "I'm With You" של צ'ילי פפרז הוא אלבום של אמנים רעבים שיוצאים לקרב טריטוריה אחרון כנראה על יוקרה שהושגה בדם ויזע. הם נאבקו בעצמם כדי להתחדש ולו בנקודות ספורות ולצאת מהאזור הנוח שבו יכלו ליצור עוד עשור לפחות ויצאו עם אלבום שיש בו לפחות 3-4 שירים שעומדים בסטנדרט המחמיר של הקריירה שלהם.
לקרביץ לעומת זאת, יש כשני מודלים של שירים, השירים עם הריפים של לד זפלין וקטעי ה-Fאנק שהם כה מעובדים עד שאפשר לשמוע את רעש המיקרוגל שחימם אותם, סגנון כתיבה אחד וצורת הגשה שמשתמשת בכל הסקס-אפיל והכריזמה שאכן יש בקרביץ - אבל אי אפשר לאכול שווארמה כל יום מבלי לחשוב בשלב מסוים שמדובר במזון שטני.
מדהים שדווקא קרביץ, שידע ימי מחסור וקושי עד שהגיע לאלבום הבכורה שלו, לא מצליח למצוא את נקודת המבט החיצונית לעצמו כדי להבין שמשהו שם לא עובד, ברמה האמנותית כמובן האיש תמיד יהיה פופולרי בעולם ואם לא בעולם אז בברים ישראלים. לכן נראה שקרביץ פשוט מבין באופן תת מודע שממילא את הגיוון שיש בו הקהל הרחב מוצא בעצם היותו לבן שהוא שחור, נוצרי שהוא יהודי ורוקר שגם שוחה עמוק במוזיקה השחורה.
ובעצם אולי קרביץ דווקא כן מבין את זה, ולכן הוא מוצא יותר זמן להתארח בטלוויזיה ובסרטים (הוא עתיד להופיע ב"הפמליה" ובשנה הבאה הוא יככב בגרסה הקולנועית ל"משחקי הרעב") ולהפיץ מסרי שלום אחווה. אולי מבפנים, לני קרביץ שומע את מה שיצא ב-"Black And White America" ופשוט השתעמם בעצמו מיצירה שלא השתנתה במשך יותר משני עשורים.
ובישראל: המצעד העברי שנתי של וואלה! ורשת ג' נפתח - הצביעו