הדמות שהכי בלטה בחסרונה אמש (שני) בסרטה של עינת ארליך "כלה וחמות - סרט מלחמה", היתה החם. איפה האבא של החתן בכל הסיפור? מה דעתו של אב המשפחה על המתיחות בין אשתו לכלתו? ראינו את תגובת החתן ליחסים הטעונים בין הנשים של חייו וכיצד הוא נקרע ביניהן, ראינו את החמות והכלה שולפות ציפורניים אחת לעבר השנייה במשחקי כבוד וראינו את הנכדים משמשים כנשק העיקרי במלחמה בין הצדדים, אבל החם קולו נדם.
התשובה לשאלה הזו די ברורה: לא ממש אכפת לו. הוא לא אדיש, אבל בגילו המופלג הוא יודע שאין טעם להתערב. אין לו מה להגיד, וגם ככה כל מה שהוא יגיד לא יעזור. הוא הרי מנסה כבר עשרות שנים להרגיע את הרוחות, אבל מזמן גילה שפשוט עדיף להתרחק מהסערה.
עבור הגברים שצפו אמש בסרטה של ארליך, התחושה הייתה די זהה. זה היה מעין מבט זר על בעיה רחוקה, שאין לך מה לתרום לה. זה היה כמעט כמו להתבונן בסרט טבע, שבו הצופה בוחן זנים שדי קרובים אליו גנטית, אבל מאוד שונים ממנו במהותם. אתה מבין את דרכי ההתנהגות שלהן, אבל מתקשה להזדהות איתן. מה יש להן? למה הן כל הזמן רבות?
ארליך, המנחה, לקחה צד אקטיבי יותר. בניסיון שלה להסביר את המתיחות המסורתית והבלתי נמנעת בין כלות לחמיות, היא חדרה לבתים של משפחות, ראיינה אותן במטבח ובמפגשים משפחתיים, עימתה אותן זו עם זו וחקרה אותן כל אחת לחוד. התוצאה היתה די בנאלית ולא מספיק אינטימית, היא בוודאי שלא חידשה דבר בנושא, אבל לפעמים עצם העלאת הבעיה והדיון סביבה מצליח ליצור עניין. כנראה שההישג הגדול (והיחיד) של הסרט היה תחושת ההזדהות שהוא יצר, כשאלפי נשים ברחבי ישראל הנהנו בהסכמה והזדהו עם המצוקה של שני הצדדים, והתנחמו בכך שהן לא לבד.
ארליך די התקשתה להחליט לאיזה כיוון היא לוקחת את הסרט קומי או מעמיק. מצד אחד ברור שמדובר בנושא רציני ומורכב שעלול לפרק משפחות, אבל מצד שני נדמה כאילו ארליך עדיין לא השתחררה מימיה בערוץ הילדים. הקריינות שלה לאורך המשדר התאפיינה בטון ילדותי, שנשמע קליל ומשועשע כמו של קריין בסרטי וולט דיסני, ולא כמו מישהי שאמורה לתאר בעיה חברתית סבוכה. לא ברור היה אם היא מתארת את האירועים מתוך תחושת הזדהות וחמלה, או שמא היא מלגלגת על הגיבורות.
הסצינות הטובות יותר היו כשארליך לא היתה בסביבה, והמצלמה התמקדה בשתי נשים חמות וכלתה שמתארות את אותה סיטואציה ואת אותה דינמיקה משתי זוויות ראייה שונות לחלוטין. ברגעים האלה גם כיכבו דמויות מעט אינטליגנטיות ורהוטות יותר מהמשפחות המרכזיות במשדר, והן גם היו אלה שסיפקו דברי טעם נדירים.
אלו גם היו הסצינות שהמחישו את האירוניה העיקרית שטמונה בסוגיה: מתברר שברוב המקרים אין הבדלים מהותיים בין הכלה לחמותה, וסביר להניח שהמקור לכל המתיחות וחוסר ההסכמה זה הדמיון בין השתיים. כרגע הן לא רואות את זה, והיחיד שכנראה מבחין בזה הוא אב המשפחה, שמזהה מהצד כיצד בנו בחר גרסה מעט צעירה יותר של אמו. לא יפליא אותו אם ביום מן הימים גם הכלה הצעירה תהפוך לחמות מרירה, וחוזר חלילה.
עינת ארליך ב"כלה חמות - סרט למלחמה"/הצצה