נפלו בעריכה: מה נהיה עם אברי גלעד?

כבר כמה וכמה שנים שאברי גלעד, הנחמד, השנון והשטותניק של "מה יש" או "העולם הערב" לא איתנו עוד. הרובוט שהחליף אותו הוא קפוץ, צדקן, שמרן, וכל מה שאברי הצעיר היה לועג לו כנראה; מותר לו וזו זכותו – אנשים מתבגרים, משתנים, נולדים להם ילדים, ולפעמים הם מחליטים ללכת על הדימוי השמרני והמיושב. בטח כאשר הם בתקשורת והם צריכים לשקוד כל כך הרבה על הבניית זהות אחידה, נוחה לבליעה, שעושה שכל.

אבל אברי גלעד לא נעצר במקום הקל לבליעה, בו הרוב יאהבו, והשאר יספגו; הוא החליט ללכת מהמיינסטרים צעד נוסף אל תוך הבוץ הטובעני של גזענות, עד שיהפוך לאבן בגרון. בתכנית הרדיו שגלעד משדר יחד עם ג'קי לוי בגלי צה"ל, "המילה האחרונה" ששודרה ב-28 באוגוסט, גלעד לגלג על חג הרמדאן, בתואנה שזה מעכב את הפועלים הערבים שמשפצים את ביתו לעבוד; חיקה את מבטאם בהחלפת המילה "פיגום" ב"ביגום"; והפליא בהכללות כשטען שתאונות דרכים ודריסות ילדים נפוצות בקרב המגזר הערבי מפני ש"אנחנו יודעים היטב היטב כיצד נוהגים (ברכב, ל.ו) בני דודנו, בהתרסה כלפי השלטון היהודי".

כל אחת מההערות האלו, לו היו מוחלפות במילה "יהודי" במקום "ערבי" היו מחוללות סערה של ממש, ומביאות לסנקציות משמעתיות. ומעבר לזה - האמירות הגזעניות, המסיתות והמכוערות האלו איומות כשהן נאמרות על ידי כל איש תקשורת שהוא, אבל כשהן מגיעות ממי שפעם הערצנו ואהבנו, זה כבר מרסק את הלב.

עצומה: "לפטר את אברי גלעד מגלי צה"ל"

בלון גז חבוט, צידנית חלודה, קערת אמייל מלוכלכת, מרצפת שבורה – כל אותם דימויים של פריטים משומשים, ישנים, משעממים ואף מעוררי דחייה הופכים למהפנטים ביופיים בציוריו של ערן רשף המוצגים כעת במוזיאון תל אביב. אחרי ההתפעלות הראשונית מהטכניקה הווירטואוזית של רשף, נגלה המימד הנוסף של העבודות והוא היופי הטמון בפגמים.

הבחירה באובייקטים בזויים, ספק בלתי נראים ספק לא שווים התייחסות, וההיצמדות לריאליזם העיקש, מעניקה לדימויים את הכוח הממכר שלהם. כשרשף מצייר מסמליה של ארצישראל הוא נופל מעט לדביקות נוסטלגית, אבל כאשר הוא מתמקד בפריטים בעלי מעמד מיתי פחות הוא מצליח לרתק.

הקרבות והתככים שמאחורי בחירת מנהל חדש למוזיאון תל אביב עלולים אולי להרחיק את מי שסתם רוצה לראות אמנות מהמבנה בשדרות שאול המלך. אבל מי שיחליט לשים את הפולמוס בצד לרגע (רק לרגע, כי זו באמת סוגיה חשובה), יוכל ביומיים הקרובים ליהנות ממבט ייחודי על הדברים חסרי הייחוד לכאורה שסביבנו.

התערוכה "ערן רשף - ציורים 2010-2000", המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, תינעל ביום שבת, 3 ספטמבר 2011

מאז הלכה לעולמה "חברים", על אף שהיא ממשיכה להתקיים כזומבי עיקש באינספור שידורים חוזרים, לא קמה לה מחליפה ראויה. המהדרין יוסיפו ויציינו כי אין טעם שכן המקור עצמו היה גוש קיטש אמריקאי, שהדיף ניחוחות צחנה קשים של שמרנות. ואכן, העונות בהן תפחו צ'נדלר וג'ואי לכדי שתי לחמניות קינמון שומניות ודביקות, היו חוויה לא פשוטה. ובכל זאת, היו ל"חברים" את הרגעים היפים שלה, כאלה שעד היום עשויים לעורר צחקוק בלתי נשלט על מצע ניינטיז מנחם.

והנה, בעידן של סיטקומים מצליחים אך עלובים ("שני גברים וחצי") מחד ואינטילגנטים והרבה פחות מצליחים מאידך ("ווילפרד"), מגיע דור ההמשך של החברים ההם. והדור החדש, הוא פשוט הרבה יותר מוצלח.

מדובר בסדרה האמריקאית "Happy endings" שממש לאחרונה סיימה את עונתה הראשונה בארצות הברית, בה הציגה, כמיטב המסורת, שלושה צעירים ושלוש עלמות חן – מגניבים ומגניבות בעיר הגדולה. הם לא מבריקים במיוחד, או יפים במיוחד (שלושה מהם יכולים בכיף לקבל את התואר שמנמנים), אחד מהם שחור, ואחד הומו – אבל בדיוק בגלל זה, הם עושים את העבודה. הם ממלאים את החור של קומדיית יחסים סטנדרטית עם פאנצ'ים טיפה יותר מחודדים מהרגיל על רווקות, היפסטרים אובססיות ותרבות הפופ, אפקטיבים כמו במבה וקולה. זה לא מזין, אבל זה טעים.

אגב "חברים": חובה לרענן את השידורים החוזרים בטלוויזיה

עוד דברים שפספסנו? ספרו לנו בפייסבוק