לאחר שני אלבומיו האחרונים, אשר מתחרים ביניהם על תואר האלבום הגרוע ביותר בדיסקוגרפיה הענפה של אחד מהמוזיקאים היותר מאתגרים שפועלים כיום, ליל וויין חזר לעצמו. זה אמנם לא בסדר הגודל שמצפים מאדם בלתי צפוי שכמוהו, אבל בכל זאת, לאחר שניסה לדקה אחת להיות כל מה שרצה להיות, וויזי חוזר לטריטוריה שעשתה לו את הכסף חרוזים פסיכיים על ביטים פסייכים בקול הפסיכי שלו.
"Don't call me sir, call me survivor" הוא מדייק בשנייה של כנות, ולשרוד בתוך עולמו של וויין זה לא דבר של מה בכך. לרוב זהו עולם מתרחק וסגול של סמים, בחורות של שנייה, מיצים מבעבעים בכוסות קלקר ענקיות, שורות דימויים שלא נגמרות ובהתאם סטיפות של דולרים; אך גם שנה בכלא והיעדרות של שלוש שנים מאז "Tha Carter III". ועכשיו, עם יציאתו של הכותר הרביעי בסדרה ("Tha Carter IV", להלן "4") הנושאת את שם משפחתו, נשמע כי וויזי התאפס על עצמו, עד כמה שניתן, כשזה מגיע לאדם חוץ אטמוספרי כמוהו. הצרה היא שהוא התאפס יותר מדי, ואיבד בדרך משהו מהעוקץ הנחשי שלו.
בניגוד לאלבום הקודם בסדרה שהיה אלבום מדהים ומכונן בקריירה שלו ובכלל, "4" סובל מהרבה פגמים שמתחילים ומסתיימים באישיותו הבעייתית כרגע של כותב השורה המנצחת "Life's crazy bitch, grace jones". כן, יש באלבום לא מעט פאנצ'ים מדויקים וכאלו אמורפיים ומרתקים, אך לעומת זאת שירים מנצחים שייחרטו בזיכרון יותר מהזמן הלוקח להבין מה לעזאזל וויזי אמר כרגע, אין יותר מדי. מאלבום רשמי של מישהו שמוחק עם שירים מתוך מיקסטייפים את הסינגלים הטובים ביותר של עמיתיו, מצפים ליותר.
כראפר, לראשונה מזה עשור ומשהו, ליל וויין מתחיל לחזור על עצמו ולטרחן. אולי בגלל זה שומעים על האלבום החדש בעיקר מכיוון הדיס המטופש והרפה על ג'יי זי (שותפו בעבר ללהיט "הלו ברוקלין") בשיר "It's Good", שגויס כדי להעיף את האלבום למעלה ולדחוק מכתר המצעדים את זה של ג'יגה וקניה ווסט.
הטריק המאובק הזה, שנקבר כמעט סופית במאבק של קניה מול פיפטי סנט בדיוק לפני 4 שנים, נשלף כארנב שמוט אוזניים מתוך כובע של קוסם המטאפורות, מהטובים שהיו בעסק הזה. ובכדי לסיים את הפרשייה המיותרת, אזי גם המילים בגוף הדיס עצמו הן לא משהו שג'יי, לעולם המוחמד עלי של הביפים וכעת גם אב לעתיד, ייכנס בשבילן לזירה הקטנונית והמפוהקת הזו. סיבה אחרת עלולה להיות שהפצצות מתוכו, אלו שמצפים מוויזי, שוחררו כסינגלים חודשים ארוכים לפני דליפת האלבום בשבוע שעבר.
"4 דווקא נפתח בתנופה עם אינטרו רוצח, שמזכיר, במידה והיינו צריכים תזכורת, את הקורלציה החד פעמית בן פיו למוחו של וויזי כשהוא בזון על הביט הנכון. זה ממשיך עם "Blunt Blowin" ו-"Megamen", שמזכיר בביט שלו את תור הזהב הגדול של חברי קאש מאני והסאונד של הדירטי סאות' מסוף הנייטיז ותחילת האלפיים. זה הסאונד שוויזי גדל עליו ולקח אותו רחוק יותר מכל חבורת שיני הפלטינה של האחים וויליאמס.
גם לאחר חצי שנה,Six Foot Seven Foot, הפצצה שבנגלדש הפיק, נשמעת מדויקת וזהו ללא ספק אחד משירי השנה. גם השיר המשותף לו ולדרייק, שיצא כסינגל כבר לפני כשבועיים, הוא עוד עדות לפוטנציאל העצום שמתרוצץ בין הכריזמה של שניהם. "She Will" הוא אכן יציאה מוצלחת אך לא כזו ששומטת לסת או שלא שמענו מהשניים בעבר. שניהם טובים, אבל על אוטומט. כבר היו להם שירים טובים מזה, אך הסאונד הייחודי שנוצר כששניהם באולפן גורר איתו צמרמורות עם תוחלת חיים קצרה. כנראה שלאלבום המשותף העתידי של השניים הפתרונים.
ואז מגיעה הזוועה הראשונה, הדואט עם T-Pain, תופעה שמזמן היה צריך לטאטא למקום בו האוטו טיון נמצא ב-2011: הפח. "How to Hate" הוא שיר שמסביר יותר מכולם למה הלהיטים הגדולים ביותר גומרים כסחבות מאוסות ולעוסות, עם פזמון סטייל בויז בנד, כולל "או או אה, או או אה", כמה מילים על איזו כלבה ששברה את הלב וכמובן כמה שהוא לא יעשה את זה שוב פעם. זה שיר שמשאיר אחריו תחושה דומה לזו שיש אחרי תפופאיי של הבורגר ראנץ'.
השיר עם טק 9 ואנדרה 3000 (הראפר הטוב ביותר שחי כרגע שעדיין לא הוציא אלבום סולו) מחזיר את האלבום הזה למקום אליו היה צריך לחזור מלכתחילה עין הסערה עצמה, הרבאק של הרבאק. וויזי אפילו לא אומר שורה בשיר הזה ומשאיר את הבמה לאנדרה שגם כאן, לא מפספס ונותן את הגרסה שלו לזרם התודעה החללי של מארחו. ב-"John" וויזי מארח את ריק רוס, סוג של טעם נרכש, שלא מפספס גם הפעם ומצליח להתעלות על המטופשות שבשורותיו, ויש לו מיליון כאלו, עם "יש לי הליקופטר במכונית, יש לי הליקופטר במכונית". כל שיר נוסף של האוביס הזה הוא בחזקת קריאת תיגר על סדרי העדיפויות בעולם.
How to Love, הלהיט הגדול ביותר באלבום, נשמע כמו טייק של וויזי על תופעת אמריקן איידול והאר אנ' בי שחרוט על דגלה; שיר סכריני, כזה שכל ילד יכול לעוף עליו אל החברה הראשונה שלו ונקי מספיק כדי לשרוף את הרדיו. ב-"3 לאחר הכאפה המצלצלת שהיתה "A-Mili", הטור דה פורס של האלבום היה "Lollipop" אחד מלהיטי הסטלה הגדולים שהיו אי פעם בארה"ב. ההבדל בין שני הלהיטים הוא הסיפור של האלבום הזה. החיים של וויזי טובים מדי.
"Prisedent Carter" מגיע מאוחר מדי, לאחר רצף של 5 שעמומונים שחבל לטרוח ולהתעכב עליהם ואז מגיע באסטה ריימס וסוגר עניין "Outro"יחד עם נאס, באן בי ושיין ובית די טוב של וויזי. אבל באסטה, כמו שהוא יודע לעשות, ממשיך את האימה שהשאיר בלהיט של כריס בראון ודוחף את העניינים קדימה והרחק משם בבית פסיכי לא פחות וכנראה הבית הטוב ביותר בכל התקליט הזה.
חרף הציפיות, ולמרות הלהיטים שיצאו בסינגלים והשמחה על שהפסיק לשחק באייר גיטרה וחזר לחרוך את האוויר בשורות על ביט, קשה לתת סיבות נוספות לחפור באלבום הזה. איפה העומק המחרפן והמרתק של אפוסים מוזיקליים כמו "Let the beat Built" בהם וויזי זרח כמו שמש באוגוסט, רעב ומעופף. ב-"4" ברוב המקרים, וויזי מפונק. טוב לו מדי, אין לו מה להוכיח, למרות שלאור שני התקליטים האחרונים שלו, היה לו הרבה מה להוכיח. נדמה כי וויזי, אחד שלא אוהב לחזור על דברים שעשה, התחיל להאמין למה שאומרים עליו במקום לעשות את מה שרוצים לשמוע ממנו. ב-15 השירים באלבום אין כאן פלואו אחד שלא שמענו בעבר, ביט שלא נלעס מקודם ובטח לא להיט ברמה של להיטיו הגדולים.
אל תטעו, כל ראפר אחר היה גאה אם היה מוציא אלבום ברמה של "Tha Carter IV", אבל מליל וויין, לאחר כל מה שעבר מוזיקלית ובחיים מצפים ליותר. זה מה שהוא הרגיל אותנו במיקסטייפים המדהימים שלו ובסדרה הזאת, שכרגע יצא הכותר החלש ביותר שלה. רמזים לזה הבא נמצאים ב-"Two Shots ", קטע הבונוס השלישי המסיים את מהדורת הדלוקס של האלבום. בהתחשב במוסר העבודה הלא הגיוני של וויזי, אני עדיין משוכנע שהוא יביא בפעם נוספת את האלבום שיותר מדי זמן מצפים ממנו להוריד.
ליל וויין, "Tha Carter IV" (ייבוא: הליקון)