במאי קליפים בוחרים את הקליפים הטובים של השנה

הצביעו במצעד העברי השנתי של וואלה! ורשת ג'

דלות המשאבים היא האויב מספר אחת של יוצרי קליפים בארץ. לרוב היא מסרסת, אך לעיתים היא משחררת יצירתיות ייחודית. "מיכל", בבימויו של נועם ורדי הוא דוגמה מופלאה של קליפ קטן, צנוע ומרגש. בסיטואציה ככל הנראה דוקומנטרית, משמיע בני בשן את השיר למי אם לא גיבורת הילדות הלאומית מיכל ינאי. השניים יושבים נבוכים במכונית, ואנחנו, הצופים, נבוכים ומתרגשים יחד איתם.

בני בשן ושלומי שבן - "מעשן עליך"

בני בשן ובום פם בחזרה - "את אלופה"

מבין הקליפים שיצאו השנה, הקליפ שביים ערן (שושו) שפניר לשיר "Summer Shade" של איזבו - או כמו שאני אוהב לקרוא לו "כך יעשה לאיש שמוכר כדורי גלידה משופמים" - הוא אחד האהובים עלי.

לאחר 20 שניות של קליפ אנחנו מגלים שהמספר הוא לא הילד בעל הפרצוף החמוץ והאגרוף הקפוץ, אלא כדור הגלידה המשופם שהילד מחזיק בתסכול. כדור הגלידה ככל הנראה יודע שאלה רגעיו האחרונים, והוא לוקח אותנו, למרות שאין לו עיניים - למסע נוסטלגי מהרגע שהתהווה, ועד לרגע שהוא נאסף אל בוראו (תרתי משמע).

הקליפ והשיר - כמו גלידה עם שפם, יוצרים ביחד צירוף מתוק ומדגדג; ומלבד המוזיקה האדירה של איזבו, והצילום המיוחד של אוריאל סיני, הנרטיב המפורק גורם לך לצפות בקליפ שוב ושוב ולקוות שכדור הגלידה יזכה לקצת "צל קיצי" ולא לסוף טרגי. ואיך אפשר שלא להתרגש משני הרגעים הקסומים ביותר בקליפ - כדורי הגלידה המוזיקליים ששרים בהרמוניה וסולו הגיטרה של המוכר עם כפית פלסטיק שבורה. ללקק ת'אצבעות.

הקליפ הגדול ביותר שנעשה פה בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט הוא של אלון סגל לשיר המופלא כשלעצמו של שירלי קונס "אדונים". שפת הצילום הייחודית, הפשטות, הפורטרטים העמוקים והבחירה של העורך לשתף אותנו איתם בדיוק היכן שהם, מרטיטים אותי בכל פעם מחדש בשעה שאני מתחיל רק לשמוע את צליל הגיטרה המושלם הזה.

סגל הצליח לספר סיפורי חיים שלמים, להעביר דרמות קורעות לב ולהפגיש אותנו בעצם עם עצמנו בשוט אחד בודד - מסתתר ומתנצל כמעט - של דיוקנאות חיים. בתמיכה המוזיקלית ועם השירה המיוחדת של קונס הכל מתחבר ליצירה עמוקה אחת שהריבוי שלה גובר על סך החלקים המרכיבים אותה. החוויה בצפייה בקליפ הזה היא מסע עמוק לתוך הצלילים של החיים, המלודיה של האנשים והסיפור שלנו כאן, עכשיו מאז ומתמיד באשר הוא.

העין של אלון סגל והפה של קונס הם כלי נשק רבי עוצמה בדיוקם האמנותי בנוף הקליפים בישראל כרגע. המינימליזם המסתתר של סגל לא נעלם מעיניהם של שופטי קליפטישן 2011 והוא זכה ברוב צדק ויושר בקליפ ובמאי השנה. שירלי, אלון - תנו לנו עוד.

שירלי קונס - "מחוץ לתמונה"

בדומה לממד הזמן והמרחב של כלבים, גם שנה אחת של במאי קליפים מקבילה לשבע שנות אדם; ובחיי שהזמן פשוט לא זז. למרות זאת קל לי מאוד להגיד השנה מהו הקליפ הישראלי הכי טוב.

“תעשיית” הקליפים בארץ מתחלקת לשתי קטגוריות - קליפים עם תקציב וקליפים בלי תקציב; ולשמחתכם גם הבחירה שלי תתחלק לשתיים, כך שתוכלו ליהנות משני קליפים מופתיים שאולי במקרה עוד לא ראיתם.

הראשון הוא “אולי תאמר” של אתי ביטון שבויים על ידי שירי שחר ומלבד היותו קליפ מושקע, יוקרתי, אסתטי ומרגש עד מוות בהתאמה לערכי השיר, הוא גם פותר ופוסק את כל הדיונים בנושא המוזיקה הים תיכונית. הנה לכם זמרת ים תיכונית, ששרה פופ ערבי, ושמתעסקת באמנות איכותית ולא בבידור ברוח קיסריה ויכולה לגרום לכל אחד לרקוד או לבכות לפי הקצב ולא לפי הרקע העדתי או התרבותי שלו. ומנגד במאית קליפים - איך לומר? פולנייה לאללה, שמצלמת קליפים בצבעי גפילטע פיש קרים. את התוצאה של השילוב אי אפשר להגדיר אלא כשלמות ארץ ישראלית.

הקליפ השני הוא של מרסדס בנד לשיר "וודו", והוא משתייך לז’אנר קליפים הולך וגדל (ורק אני יודע כמה כאלה עשיתי השנה), של קליפים שמתחזים לקליפים לא רשמיים שכאילו נערכו על ידי מעריץ שויתר ככה סתם על קרדיט לעצמו. בפועל מדובר על דרך הזולה ביותר לאמן לחשוף את השיר שלו בלי לצאת לצילומים של ממש או לעשות ויתורים תסריטאיים בגלל מחסור בתקציב. התוצאה כבר תלויה בטיב השיר והעורך של הקליפ.

במקרה הזה אין לי מידע אם באמת מדובר על קליפ של מעריץ או בחירה אמנותית של הלהקה; וגם אין לי שמץ של מושג איזה צד לקחת בויכוח שבתגובות על הקליפ - האם מדובר על קליפ מלא אהבה ושמחה, או בקליפ שנגוע באנטישמיות קלה. אבל ברור לי שמדובר על יצירת מופת של עריכה שזכתה לקצת פחות מדי צפיות.

אתי ביטון בוואלה! music

מרסדס בנד בוואלה! music

איזה קליפים אתם הכי אהבתם השנה? ספרו לנו בפייסבוק