מי יהיה זמר השנה? הצביעו למצעד העברי השנתי של וואלה! תרבות ורשת ג'
השנה וחצי שעברו מאז הוציא יהודה פוליקר את "אהבה על תנאי", ובעקבותיה זינק מארון השדים בו היה כלוא למעלה משני עשורים, סימנו תקופת פריחה בלתי רגילה עבורו. להוציא העובדה ש"אהבה על תנאי" היה (ועודנו) אלבום נפלא וחשוב, פוליקר הפעיל את כל המנועים וחזר לכבוש את הבמה עם חיוך חתולי וניצוץ מחודש שהיה החשש וכמעט ונעלם.
הביטחון העצמי הגבוה איפשר לפוליקר לעשות את מה שאמנים גדולים עושים באמת מה שבראש שלו. "כל דבר מזכיר לי" הוא אלבום שפוליקר שלפני "אהבה על תנאי" לא היה מעז להוציא, אלא היה מעדיף להתכתש עם עצמו על כל צליל גיטרה שחורג ממה שהרדיו יאהב. עתה, בגיל 60, פוליקר יכול להרשות לעצמו אלבום שכולו צלילים יווניים מהז'אנר המורכב והמסובך ולא מזה שהציבור הישראלי הורגל אליו בעשור שבו הז'אנר הפסאודו-יווני מהז'אנר של "פיצריקה", סטלוס ואורן חן (ולא, למשל, שלומי סרנגה המצוין), הפך לאקסטזי של כל ערב בטברנת צעצוע כלשהי.
"כל דבר מזכיר לי הוא אלבום שמצד אחד פונה במובהק לאנשים שחיים את המוזיקה היוונית באופן יומיומי ועמוק, אבל פוליקר משתדל לתווך אותה כך שגם מאזיניו מן השורה, אלו שהתאהבו בו בגלל בנזין או חיבתו לרוק אמריקאי גדול כמו "הילד שבך" וכמובן "פחות אבל כואב", לא יירתעו.
הרפרנס המיידי לאלבום שכזה הוא כמובן "עיניים שלי", אלבום המופת של פוליקר לו הוא חוגג 25 שנה בסדרת הופעות מרשימה. עם זאת, ההבדלים בין האלבומים תהומיים. פוליקר המהוסס ומלא החששות של "עיניים שלי" לא נוכח כאן, כמו גם ההבדלים הברורים בין הזמר שהיה אז לזמר שהוא היום. אמנם הבסיס היווני של האלבום נוכח הן בטקסטים המתורגמים והן בלחנים, אך "כל דבר מזכיר לי" הוא אלבום מפוזר בהרבה מ"עיניים שלי" החד והממוקד.
במקביל - "עיניים שלי" היה אלבום עצוב בהרבה מ"כל דבר מזכיר לי", שגם בטקסטים הכואבים שבו (ויש בו לא מעט כאב בשלל נושאים שמיד נגיע אליהם) לא מדגדג את תחושת הדיכאון שאופפת את "עיניים שלי". פוליקר המאושר והמשוחרר פשוט לא נמצא במקום הזה יותר וברגעים הטובים ב"כל דבר מזכיר לי" ויש לא מעט כאלה החיוך של פוליקר חריף ומרגש לא פחות מקדרות העבר שלו. הסמל לשינוי נמצא כמובן ב"קצר פה כל כך האביב", הטקסט המטלטל שכתב דויד גרוסמן על בנו, אורי, שפוליקר החליט להלחין בהגיון הפוך לכובד שמכתיבות המילים.
כמו ב"אהבה על תנאי", גם באלבום הנוכחי בולטים הטקסטים שכתב פוליקר ובמיוחד "גברים קשוחים" המעולה, שיר אמיץ ואינטליגנטי על גבריות ישראלית והפרדוקס שמזמין פחד המוות, זה שמחייב קשיחות אך גם גורר גילויי רגישות. "שלך לעד" צורב את העיניים ביחס שלו לאלוהים בעקבות השואה ו"כל כך מתגעגע" הוא שיר געגועים יפה תואר של פוליקר לאביו, מה שמשלים את "אל תלכי עכשיו" שהקדיש לאמו באלבום הקודם.
אתוס העושה מה בזין של פוליקר הוביל לכך ש"כל דבר מזכיר לי" אכן מלא בכל הזיכרון של פוליקר, כלומר ב-16 שירים עמוסים וגדושים שקצת קשה לצלוח ונראה שקיצוץ של 3-4 שירים היו עושים חסד עם פוליקר המשוחרר. בנוסף, מלבד "לא בראש שלי" והסולו הנהדר שבסופו נראה שפוליקר שכח קצת את הגיטרה החשמלית לטובת הבוזוקי, גם אם מדובר באלבום יווני. אלו גבולות שפוליקר, בוודאי זה של 2011, לא אמור להיתקל בהם.
למרות חסרונותיו המעטים, קשה לחשוב על מתנת חג יפה יותר מהאלבום הזה. עבור המבוגרים מדובר במפגש מחודש עם גאון הדור שנמצא בשיא אונו, על סף הלידה מחדש; עבור הקהל הצעיר יותר, האלבום החדש של פוליקר הוא שיעור מסעיר ברוק, מוזיקה מזרחית, מוזיקה יוונית וכתיבה כנה ואותנטית. אך יותר מכל, "כל דבר מזכיר לי" הוא מתנה של פוליקר לעצמו, להוריו ולמורשתו, אלבום שהוא הרשה לעצמו להקליט מתוך התובנה שלא יהיה זמן טוב יותר לעשות זאת. הצורה מעוררת הכבוד שבה פוליקר עשה זאת מרגשת. חגיגות יום העצמאות של יוד?קו עדיין נמשכות.
יהודה פוליקר כותב על שירי אלבומו החדש: בלעדי
יהודה פוליקר בקליפ חדש לשיר "פומה פומה"