היו מחזאים ישראלים לפני חנוך לוין, גם אחריו; משוררים היו עוד הרבה יותר אבל קשה למצוא מי שהצליח לעשות בשפה העברית אלכימיה מבריקה כל כך של הנמוך ביותר ושל הנשגב ביותר, ולייצר מהם משפטים קריסטליים מבהיקים. כאלו שאפשר לקרוא מהם רק מעטים ולזהות מייד וברור שמדובר בחנוך לוין משפטים שצובטים בכאב שלהם, מצחיקים באבסורד, מחרידים ומפייסים והכל בו זמנית, וללא סתירה.
"תמיד אמרתי: נולדת? זה הסוף שלך!"
"הקיסר", מחזות 8
חנוך לוין היה יוצר פורה עד להשתאות; כמות המחזות שכתב, המערכונים הקצרים והשירים שלו היא כמעט בלתי נתפסת, (מעל ל-60 מחזות, שני ספרי פרוזה, ספר שירה ועוד מערכונים ותסכיתים וכיוב'). אבל שלא כמו במקרים מצערים אחרים, הכמות לא עלתה על האיכות.
גם כאשר הנראטיבים שלו היו רפטטיביים, אובססיביים אפילו, והתפתלו תמיד סביב יחסי גברים ונשים, הורים וילדים, דמויות מסרסות ודמויות מסורסות, כוחנות ונרפות אנושית תמיד הצליח לייצר בתוכם את הדבר היוצא מן הכלל, הכוח הלויני, שהעניק להם זהות מופרדת משל עצמם ובו בזמן הפך אותם לגוף יצירה מאוחד וקוהרנטי.
יבשת חנוך לוינית שבאזורי מחייה מסויימים שלה מתפלשים בזוהמת החיים, בהפרשות, מחלות, מוות וחוסר תוחלת; ובאיזוריה הקרירים יותר יש עידון מזוקק, ליריות והבחנה בפרטים הקטנים, היפהפיים.
"כאן, בעורפי, אני חש כמו כוויה/
את ההימנעות מלטיפה."
"האיש עם הסכין", מחזות 6
לוין כתב בישראלית, ולא פחות מכך, כתב ביהודית את השפה הצליח להמיס כך שתהיה רוך נוטף לכשרצה, וכשרצה אחרת חישל אותה לכדי מקבת. אל תוך מצבי הצבירה השונים של העברית הלוינית, הוא הכניס את החרדות והמצוקות היהודו - מזרח אירופאיות: שפה סובלת, של דמויות סובלות, שהחיים עבורן הם מועקה שיש לעבור דרך הסמיכות וכפיות הטובה שלהם.
"לא אהבתי, התרגלתי." אומר משרת מסור לגברת מחמירה (מחזות 10), חושף אמיתת חיים מכוערת, מושתקת; של אלו שלא העזו לקוות ליותר ושל בתים ומשפחות שסחבו איתם במזוודות כורח שרידה שהאפיל על כל דבר מלבד ההיו?ת. גם אם אותו היות הוא נטול ברק, ודל ביופי. יהודיות נודדת, שאין לה שקט גם כאשר לכאורה הגיעה, ותמיד תסחב איתה מזוודה על כל צרה.
"מלחמה פורצת לפעמים, לא?/
אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה:
חורף, אביב, קיץ, מלחמה."
"שיץ", מחזות 1
לוין היה גם ישראלי; הוא נולד ונפטר בתל אביב, והעיר כמו גם הארץ נכחו ביצירתו. הכתיבה שלו לא הגיעה מניכר, לא התנתקה לכדי יאקישים ופופצ'יות שחיים בשום מקום ושום זמן; העסיקו אותו פוליטיקה ישראלית, ועוולות חברתיות, ושכול, וכמובן מלחמות ישראל. לוין משך את לוט ה'אין ברירה' מעל למלחמות, והציע אפשרויות אחרות. גם מבלי להיכנס לפוליטיקה שבעניין, מוכרחים להעריך את העובדה שהוא העניק כמעט לראשונה, בקול הצלול והרם של "את ואני והמלחמה הבא" ו"מלכת אמבטיה", את האלטרנטיבה לחשוב ולהיות אחרת. מהרבה מאוד בחינות שונות, אבל גם מאלו הישראליות-פוליטיות גרידא, לוין היה נביא ומטיף בשער, בלי הצדקנות הדביקה שמגיעה איתם בדרך כלל.
"אלוהים, כל כך הרבה דיבורים על כל כך קצת חיים!"
"כריתת ראש", מחזות 10
"ספר הציטטות של חנוך לוין" שליקטו וערכו עודד וולקשטיין, דני טרץ' ומולי מלצר הוא נסיון מעורר הערכה למפות בצורת כזו או אחרת את גבולות והמחוזות השונים של היבשת הלוינית. היפה והמוערך ב"ספר הציטטות של חנוך לוין", הוא שאין כל כוונה לרדד את יצירתו של לוין לכדי מכתמים או משפטי מחץ. ובזהירות של מתווכים אחראיים, שומרים העוסקים במלאכה על ההקשר המקורי, על הכוונה, ואפילו מאריכים ולא קוצצים משפטים כאשר נדרשת להם הבמה הסבלנית.
תחת 54 תתי נושאים דוגמת "יופי וכיעור, הוד ועליבות" או "שדיים ותחת, חזייה ותחתונים, נקבה ונקביה" ריכזו השלושה ציטטות מכל היבול הרב של חנוך לוין לפי הנושאים השונים שעלו מיצירותיו. וכך טעימה פה וטעימה שם, על קצה המזלג אפשר לקבל משהו מחנוך לוין המורכב, המיוסר, המצחיק והעצוב; ואולי להתגעגע ולחזור ולקרוא, ואז שוב להתגעגע. כיוון שהוא כל כך, כל כך חסר כאן.
"ספר הציטטות של חנוך לוין"// ליקטו, מיינו וערכו עודד וולקשטיין, דני טרץ' ומולי מלצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 292 עמודים