בערך באמצע "ועוד משהו...", הספר החדש בסדרת "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", מופיע בלי הקשר ברור המשפט: "כל דבר יכול להיות ממשי. כל דבר שאפשר בכלל לדמיין אותו, אכן קורה איפשהו. נכון או לא, יותר מהכל המשפט הזה מתמצת את מהות סדרת ספרי הפולחן של דאגלס אדאמס, ספרים שהקריאה בהם מותחת את גבולות הדמיון כמו גומייה רב ממדית על פני כל מרחב האפשרויות הסבירות, הלא סבירות והבלתי סבירות לחלוטין. היקום שברא אדאמס העניק לקהילה שלמה של גיקים שאינם מוכנים להסתפק במה שהמציאות מאפשרת, זירה סיפורית שבתוכה לכל דבר יש סיכוי ממשי לקרות.
סדרת "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" מספרת את סיפורו של ארתור דנט, בחור בריטי חביב, גם אם מעט אפטי, שרק רצה לשתות את תה הארבע אחר הצהריים שלו בלי הפרעה. התוכניות של ארתור משתבשות באופן קטסטרופלי כאשר זן של חייזרים אוהבי-בירוקרטיה מחליטים לפוצץ את כדור הארץ בדרך לסלילת אוטוסטרדת חלל.
כך, במהלך אחר צהריים אחד, מגלה ארתור שלא רק שאנחנו לא לבד ביקום אלא שחברו הטוב ביותר הוא חייזר עיתונאי מהקצה השני של היקום, וכי המלצת "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" (מין מדריך טיולים שהוא שילוב בין לונלי פלאנט לוויקיפדיה) במצב שבו קרני הרס משמידות את הכוכב שלך היא לתפוס טרמפ על חללית מזדמנת ולקוות טוב. כך מתחילה ההרפתקה הקוסמית של ארתור במהלכה הוא יתוודע לדמויות ססגוניות כמו נשיא הגלקסיה הדו-ראשי זייפוד, ילמד את התשובה ליקום לחיים וכל השאר (42, כמובן) ויגלה שמגבת היא הדבר החשוב ביותר לקחת בדרכך אל הלא נודע.
דאגלס אדאמס, הסופר הבריטי שכתב את חמשת הספרים הראשונים בסדרה, הצליח להביא את המדע הבדיוני הקומי לשיאו. אדאמס לא היה הראשון שהבחין בפוטנציאל הקומי הגלום בהצבת ג'נטלמן בריטי מנומס בתוך סיטואציה אבסורדית, חבורת מונטי פייטון וקומדיות מצבים בריטיות אחרות כבר התנסו בקומבינציה הזו שנים לפניו. החדשנות של אדאמס התבטאה ביכולת שלו לשלב בצורה חלקה בין ז'אנרים וכך לרתום את החופש היצירתי שהמדע בדיוני מאפשר בשביל לרקום עלילות אבסורדיות פתלתלות שאותן הוא מערבב במידה הנכונה של נונשאלנט ואיפוק בריטי. מדובר באלכימיה טהורה והתוצר הוא זהב קומי קורע מצחוק.
לכן, כאשר אדאמס נפטר באופן מפתיע לפני עשור הוא השאיר אחריו לא רק סיפור משובב ועלילה שנקטעה בטרם עת אלא גם נוסחה חדשנית להומור גיקי משובח. הספר "ועוד משהו..." הוא הניסיון הראשון להשתמש בנוסחא שרקח אדאמס כדי להביא את הסדרה לסיום הולם. מי שהרים את הכפפה הוא סופר המד"ב אואן קולפר, סופר אירי רציני ומוכר שכבר פרסם סדרת ספרי מדע בדיוני משלו.
קולפר קיבל את ברכתה של אשתו של אדאמס ואת אישורם של בעלי הזכויות על הספרים כדי לכתוב. מדובר לכן בהמשך רשמי ובשל כך הספר אינו מוגדר כ"פאן פיקשיין" - ספרות הנכתבת כהמשך לסדרות ספרים קיימות בדרך כלל על ידי סופרים צעירים או מעריצים שלא מוכנים להיפרד מהדמויות האהובות עליהם. אף על פי שמעבר לעניין הבירוקרטי התחושה היא שפשוט מדובר על "פאן פיקשיין" איכותי.
הספר הוא המשך ישיר לסיפור עלילותיו של ארתור דנט וכבר בתחילת הקריאה מתבהר כי "ועוד משהו..." לא עומד בפני עצמו. הספר מניח היכרות מקיפה עם הדמויות המרכזיות, ואפילו חובבי הסדרה יאלצו לרענן שוב את הידע שלהם כדי להצליח למצוא את הידיים והרגליים בתוך הסיפורים ותתי הסיפורים השונים. בהינתן היכרות טובה עם הסדרה הכתיבה מצליחה להיות אפקטיבית למדי.
קולפר נאמן לסגנון ההומוריסטי של הסדרה בדיוק במידה הנכונה, יש בו הרבה מהעוקצנות והשובבות של אדאמס מבלי להפוך לחיקוי של המקור. קולפר למשל לא מונע מעצמו לעשות שימוש ברפרנסים תרבותיים מהעשור האחרון כמו תוכניות ריאליטי או יוטיוב שכנראה היו הופכים למטעמים גם אצל אדאמס.
קולפר ראוי לציון על יכולתו לשחזר כמה מהמאפיינים המהותיים בהומור האדאמסי, אך קשה להתעלם מכך שמרכיב חמקמק של חום ונשמה שאפיינו את הכתיבה המקורית נעדר מהספר. אדאמס היה אישיות מלבבת והאהבה שלו לדמויות שיצר היתה ניכרת גם כאשר הוא היה שולח אותן למות מוות נורא בידי חייזרים מפלצתיים. אצל קולפר לעומת זאת העלילה מתקדמת כמעט רק מכוח האינרציה וכמו בעולם ללא אלוהים; בהיעדר השכינה האדאמסית הספר מרגיש לעיתים כמו קליפה ריקה.
יש משהו מעודד במחשבה שהמורשת של אדאמס ממשיכה להתקיים. שאר הרוח והיכולת לדמיין סיטואציות בלתי אפשריות, כמו גם הומור, הם צידה חיונית לא פחות ממגבת בעולם כמו שלנו שבו העתיד נראה לא צפוי מתמיד. ולמרות זאת ועוד משהו..." הוא לא יותר מעוד רגע של התרפקות על הסדרה ומי שציפה שהיא תעיר לחיים את רוחו הייחודית של אדאמס עשוי להתאכזב. החיים מתבזבזים על אלו שחיים", אמר אדאמס, אבל החיים המיוחדים שלו ויצירתו לא חייבים להתבזבז, הם תמיד יזכירו שגם הבלתי סביר ביותר אפשרי.
ועוד משהו...// אואן קולפר, בתרגום עמנואל לוטם, הוצאת כתר , 382 עמודים
"ועוד משהו..." - קבלו הצצה לפרק הראשון