הצביעו במצעד העברי השנתי של וואלה! ורשת ג'
שנה באה, שנה הולכת, והשנה החולפת היתה זוועה, לפחות בכל מה שקשור למוזיקה ישראלית. במיינסטרים הישראלי יובש יצירתי הוא מצב בסיסי. זה לא אומר שלא כותבים פה שירים יפים או שאין פה זמרים טובים, ברור שיש. לעיתים מגיע הפרויקט שמגרד את המיינסטרים מהכיוון הנכון ודוקר אותו עם הרבה כוונה טובה וקצת סאונדים חדשים. אבל לרוב המוזות המקומיות בקומה. זה לא שהן שותקות, הן סתם מפחדות.
עברי לידר לא פחדן. מחדשנות הוא לא פחד אף פעם, גם אם הוא לא תמיד בחר להשתמש בה. למרות שהוא נטוע כבר הרבה שנים בלב המיינסטרים ובתקופותיו הטובות הוא מולך עליו, לידר תמיד שיחק איתו תופסת. הוא הקפיד שבמוזיקה שלו יהיה טוויסט: לפעמים אלקטרוני, לפעמים מינימליסטי ולפעמים טוויסט ששוכן בתוך הטקסט ודורש הקשבה נוספת. גם קירבה לפופ תמיד היתה לו, ואהבתו לדאנס ולמלודיות חזקות הדגישו אותה. אבל בפאסון וגם במהות, לידר הוא רוקסטאר. בחור של גיטרות-בס-תופים ואלפי מעריצים שמריעים לו. TYP, פרויקט הפופ האלקטרוני החדש שיצר ביחד עם המפיק ג'וני גולדשטיין, לא הופך אותו לפופסטאר. אבל ביחד, כצמד, הוא הופך את TYP להרכב הפופ החשוב ביותר שפועל בישראל כיום.
שום דבר אינו טריוויאלי ב-TYP. זה לא טריוויאלי שכוכב גדול כמו עברי יחבור למפיק צעיר כמו ג'וני ויעבוד איתו במשך שלוש שנים על פרויקט פופ-דאנסי באנגלית תוך שמירה על שוויון מוחלט. זה לא טריוויאלי שמפיק צעיר כמו ג'וני בן ה-20 יתלהב מעבודה עם מי שעבור בחור בגילו כבר נחשב לדינוזאור. זה עוד פחות טריוויאלי שבגילו, הוא ידע לעבוד עם זמר מנוסה בחוכמה ועדינות ויצליח להוציא ממנו משהו חדש. זה לא טריוויאלי שבמפגש בין השניים תיווצר הרמוניה מוחלטת ושהחומרים שייוולדו מתוכו יהיו איכותיים, אבל גם לוהטים.
האלבום האינטליגנטי הזה מתחלק לשני חלקים. כל שיר בו מתייחס לשעה אחרת ביום בחייו של מקצוען מודרני צעיר. חלקו הראשון, "9:00-17:00", רגוע יותר ומכיל שירים יפים על שגרה מחניקה בעיבודים טובים אבל לא מפתיעים. חלקו השני, כיאה לנרמז בשמו, "17:00-Whenever" סקסי ואנרגטי. גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת ההפקה הוא הרפתקני ומעניין יותר. "d.i.s.c.o" ו-"20 Seconds", שני הסינגלים המוצלחים ששוחררו מהאלבום ומתחרים אחד בשני על תואר "שיר השנה", נגזרו מתוכו. הביטים צלולים וברורים, אבל לא מצועצעים: את תחום הקיטש השאירו השניים לכוריאוגרף, סטייליסט וכוכב הקליפים שלהם, אוריאל יקותיאל, ובצדק - הוא עושה את עבודתו לא פחות ממדהים.
בטווח שבין היציבות של עברי לבין האנרגיות של ג'וני, נוצר הקסם שמאפיין ומייחד את TYP. יש באלבום 14 שירים, מוצלחים כולם, אבל אין בו אף לא פילר אחד. מלבד הסינגלים בולטים גם החידוש ל-"Blood Makes Noise" של סוזן וגה והטראק "Wake Up", שמסיים את האלבום בקרחנה נחוצה. רמזים לעברי של פעם אפשר למצוא בחלקו הראשון של האלבום, עם "Family Value", שהוא ממש שיר קלאסי של עברי לידר. מה שאומר שהוא יפה, אבל לא מאד חדש.
אפשר לשאול למה קיבלנו אלבום כל כך מוצלח דווקא באנגלית. ואפשר גם לא. הפעם, לשם שינוי, כדאי לוותר על הדיון העבש הזה. הכמיהה של השניים להצלחה מעבר לים היא טבעית, ואין ספק שעם רמת גימור כל כך גבוהה ובלי טיפה של חלטוריזם, לא רק ש-TYP נשמעים מחו"ל, הם נשמעים טוב יותר מרוב שירי הפופ שיצאו השנה בארה"ב. עם "9:00-17:00" ו-"17:00-whenever", השניים מוכיחים שאמונה, השראה, תעוזה והקפדה על הפרטים הקטנים והגדולים כאחד מביאה תוצאות שעושות הרבה יותר מכיף באוזניים. הן מעוררות גאווה. זו מהותו של פופ טוב באמת, וג'וני ועברי תפסו אותה בביצים.
עברי לידר עולה על עקבים בקליפ הבכורה המרצד
אהבתם את האלבום של עברי לידר וגולדשטיין? דברו על זה בפייסבוק שלנו