(צפו בחוויות של משתתפים במיצב העירום ההמוני של ספנסר טוניק. צילום: טל אנגלנדר, עריכת וידאו: רן צימט)
צילום העירום ההמוני בים המלח: עוד כותרות:
עירומים בים המלח - כך התנהל המיצב השנוי במחלוקת
ספנסר טוניק במחלוקת: כך ניסו לטרפד את המיצב
אמנות או פורנוגרפיה? בואו לדבר על הצילום בפייסבוק שלנו
"רק שלא אפגוש מישהו שאני מכירה, רק שלא אפגוש מישהו שאני מכירה, רק שלא אפגוש מישהו שאני מכירה". זה כל מה שעבר לי בראש כשנסעתי לנקודת האיסוף לצילום העירום ההמוני של ספנסר טוניק. השעה היתה קצת אחרי חצות ובחניון האוטובוסים הריק של תחנת ארלוזורוב בתל אביב חיכו מאות צעירים מהודו, מבוגרים מהבוהמה, חברי צבא, נערות עם קעקועים, צעירים לפני צבא, רקדנים, נשים בהריון, גברים נינוחים. על מי אני עובדת, יש פה אנשים מכל כך הרבה מקומות. רק שלא אפגוש מישהו שאני מכירה.
ואז, בזמן שאני מנערת בדיחת שואה סוררת מהראש (מאות יהודים בחניון באמצע הלילה מחכים לנסיעה ליעד בלתי ידוע, בו כולם יתפשטו לגמרי ובסוף הכל ייגמר במקלחת. נו באמת) מישהו קורא "אורה!", ואני חושבת שיט, מפגש ראשון עם מישהו מוכר. איך זה קרה כל כך מהר? אני מסובבת את הראש ומגלה שמדובר בטל ואריאל, זוג ההומואים הכי סטרייטי בישראל ולחלוטין מי שהייתי עוברת חוויה כזו לצדו בשמחה: הם גם לא יסתכלו עלי יותר מדי וגם לא יגידו דברים חסרי טאקט. אבל מתברר שהם הגיעו מוקדם ונאלצו לנסוע באוטובוסים שונים. אני מחפשת פינה שקטה, ומתיישבת לקרוא ספר. נראה שעניין המיון פה ייקח המון זמן. לגרמנים זה לא היה קורה.
למרות שהיו שם הרבה פרצופים יפים, ברור שזה לא המקום להכיר אנשים. כי אפילו שנראה שכולם מתנהגים כרגיל, בראש שלי הכל השתנה - פתאום אני יודעת שכל הגברים שמסתכלים עלי במבט הזה של ג'ואי מ"חברים" עברו מ"מעניין איך היא נראית עירומה" הסטנדרטי ל"סימנתי לעצמי לבדוק את זה אחר כך". כל גבר שבוהה שנייה אחת יותר מדי הופך בעיני לווירדו ואז אני מבינה - גם אני עושה את זה. אין ברירה, כי כמה שכולם מתנהגים רגיל, האמת היא שמוזר פה רק מהסיבה הפשוטה שבעוד כמה שעות נדע באמת איזו עבודה טובה עשה המוהל.
בשלוש בבוקר האוטובוס מתניע לכיוון ים המלח. חוף מינרל. כולם מנסים לישון, למרות שהנסיעה נוראית ונראה שהיא לוקחת נצח. שנייה לפני שאיתרתי את בלם החירום ברכב ההסעות, נחתנו בחוף. מתברר שהגענו ממש בדקה התשעים, ואנשי ההפקה מתחילים להיות לחוצים. מזרזים את כולם לרדת למטה ולשבת. מחכים להוראות מטוניק. בינתיים יש הרבה סיגריות, כמה ג'וינטים ולפחות שלוש בדיחות שואה. אני פורסת את המגבת שלי ליד אישה כסופת שיער בת 50 או 60 ומתיישבת. היא ירושלמית וגם היא באה לפה לבד. אני לובשת חצאית קצרה, קצרה מדי, ולמרות שבעוד זמן קצר נהייה כולנו עירומים אני עדיין מקפידה לסגור את הרגליים בנימוס. זה קצת מצחיק אותי. פתאום נשמע קול המגאפון, אני מבינה שיש מצב שכל הדבר הזה באמת קורה ואני מתחילה להילחץ קלות. יהיה בסדר, אני אומרת לעצמי, כולנו ישראלים ויודעים כמה המדינה הזו קטנה, בטח כולם יורידו בגדים מהר ונרוץ למים. יהיה בסדר. אולי. או, עכשיו ספנסר מדבר, מסביר מה הולכים לעשות, עוד לא להתפשט - הוא יגיד מתי.
שקר. הוא לא אמר. ברגע שאנשי ההפקה סיימו לדבר, אנשים מסביב התחילו להיפטר מהבגדים שלהם. סתם מתלהבים, חשבתי לעצמי, ומרחתי עוד קרם שיזוף מתחת לחולצה. סובבתי את הראש שמאלה כדי לחלוק אנקדוטה משעשעת עם הסבתא הירושלמית, אבל היא כבר היתה בלי חלק תחתון ואני הבנתי שגם זמני קרב. מה שמצחיק הוא שאת השעות האחרונות בילינו יחד בעלטה, אבל הרגעים הראשונים של העירום היו גם הרגעים הראשונים של אור היום. עכשיו ב-א-מ-ת ראית מי זה החתיך שיושב מימין. לא עברו שתי דקות והאנשים העירומים מתחילים לבהות בי בצורה מוזרה, אז אני עושה את זה. מתפשטת.
וזהו. פתאום שוב היה נח. או יותר נכון נינוח. מסתבר שבאמת כשכולם עירומים זה כבר לא ביג דיל. אז נכון, איומי הגברים-שבודקים-סחורות מהדרך הלוך התממשו בדקות הראשונות, אבל אין מה לעשות, זה לא שמישהו יכול להתאפק. בכל מקרה, אחרי דקות ספורות כבר הפכנו לגוש אנושי שממהר לעבר המים (ספנסר אמר שאסור לרוץ כי זה עושה בוץ), ועם זאת נראה שכל אחד ממש מנסה לשמור את הגפיים שלו לעצמו. כן, היו שם המון המון טוסיקים. המון. ואבל בעיקר היו שם הרבה חיוכים, התרגשות, וניסיונות נואשים לא להחליק בבוץ.
בנהירה ההמונית איבדתי את הסבתא מירושלים (רפרנס שואה מספר 3) אבל הצלחתי להיכנס למי ים המלח בפעם הראשונה בחיי. התחושה היתה מוזרה, אבל לא מוזרה יותר מהפרצוף שהופיע מולי וחייך. זה היה בן הדוד שלי אודי. טוב, הוא בן דוד מדרגה שנייה אבל בכל זאת, לא ראיתי אותו כבר שנתיים, מאז החתונה שלו, מה יכולתי לעשות חוץ מלהתפוצץ מצחוק. "הייתי נותנת לך חיבוק אבל זה נראה לי קצת לא הולם", אמרתי. הוא הציע נשיקה על הלחי ואני זרמתי. מאז הקפדנו על מבט בגובה העיניים והיטלטלנו לנו יחד בכל הפוזיציות של טוניק: ציפה על הגב, עמידה במקום (זה באמת בלתי אפשרי בים המלח), התפזרות מחוץ למים עם ידיים מורמות ושאר העמדות מוזרות. היה כיף, ואני יודעת שזה ישמע מוזר - אבל גם לגמרי לא מביך. הבן דוד ואני נשארנו יחד עד שהפרידו בין גברים לנשים ואני נשלחתי למקלחות.
בסוף נפגשנו שוב והחלפנו טלפונים. הוא הראה לי תמונות של הבנות שלו, ואז נפרדנו לשלום. מעניין מי יהיה הראשון להעלות את האנקדוטה הזו בארוחה המשפחתית.