הפעולה הכי אמהית אולי היא להאכיל את הילד שלך בוויטמינים בלי שישים לב ויתמרמר, לטחון ירקות בתוך הקציצה, להעלים מהעין ומהחיך את מה שטוב בשבילך אבל פחות אטרקטיבי. תחילת העונה השלישית של "glee", ששודרה אמש ובמהירות שיא תוקרן גם מחר (יום ה') ב-yes דרמה, מצליחה להאכיל את הצופים שלה בחומרים שטובים בשבילם, אבל בלי להעיק על תשומת הלב הציפורית שמקדיש היום צופה לטלוויזיה שלו.
החשש הכי גדול מהעונה החדשה של "glee" היה שהסדרה לא באמת תאפשר למשתתפים שלה להתפתח, והחזות הפלסטיקית האובר מופקת של התוכנית תבלע את אפיון הדמויות שלה. אבל כל מי שפגש את ריאן מרפי יוצר הסדרה ב"פרויקט glee", ששודרה אף היא ב-yes בין העונות של הסדרה (ושיגרה הפתעה כבר לפרק הראשון של העונה), יכול היה להבין בעצמו שהבחור אולי מלא במניירות של מי שצפה יותר מדי שנים ב"שורת המקהלה", אבל יש לו קלאבסה מתפקדת על הכתפיים.
מרפי יודע שהזמן נוגע בכולם, ואי אפשר להישאר תיכוניסט חסר דאגות; למעשה, אם איתרע מזלך להיוולד למשפחת בני האדם אין ממש שום זמן שבו תוכל להסתובב כששום ענן לא ממטיר קצת גשם על המסיבה שלך.
אתם מתכוונים לצפות בעונה השלישית של Glee, או שהסדרה איבדה את זה? בואו להצביע בפייסבוק
אבל "glee" היא קודם כל סוכריה מתוקה; היא הסדרה הכי הומואית על המסך באופן הכי כיפי, צבעוני, מבעבע, ומלא אלגנטיות שיש. לפני המסרים המורכבים יותר ופחות שלה, היא דייט מושלם יפה, שנונה, מעודכנת, מודעת לעצמה ופלרטטנית. הקהל הברור שלה הוא אולי בחורות וגייז, אבל היא לא מרשה לעצמה בצדק לוותר על קהלים מחוספסים מעט יותר. ועל הקו הזה היא מנסה לשמור גם בתחילת העונה השלישית שלה.
בלי לספיילר שום דבר מהפרק שישודר מחר, העונה הנוכחית נפתחת פחות או יותר בהמשך לנקודת הסיום של העונה השנייה, כולל העמקת מערכות יחסים מסוימות בין הזוגות המשתתפים. עד רבע הפרק נדמה שריאן מרפי נפל למלכודת "בוורלי הילס 90210" (הדור הישן, לא הרימייק שהיה מחלחל את נפשו העדינה של ברנדון וולש), והעדיף את הסדרה שלו עטופה בצלופן מנצנץ; אפילו הנאמברים עד אותו שלב לב לבה של "glee", היו אפעס, לא מלהיבים במיוחד.
אבל אז, רגע לפני שמלמולי האכזבה מציפים, או אז, נכנסת קווין פבריי. קווין, הנסיכה המיוסרת ולמודת התלאות, שאפילו בימיה הקשים ידעה לשמור על ליפגלוס ללא רבב, בועטת במי ומה שהיתה ושוברת את ציפוי הסוכר. אפשר לשחרר אנחת רווחה זהירה, "glee" עדיין יודעת לעשות את העבודה.
"glee" היא עדיין סדרה על נערים ונערות מוכשרים באופן לא סביר, שמעדיפים את "סיפור הפרברים" על פני ג'וינט וגז מזגנים; והאמינות שלה עומדת ביחס ישיר לקמפייני בחירות של פוליטיקאים. אבל בתוך ההקשר הכללי, של סדרה טובת לב שמפלרטטת עם המציאות כשהיא עטויה כפפות לטקס, מצליח ריאן מרפי לטמון פצצות זמן קטנות ומחוכמות עשויות חדי קרן, נצנצים וכאבי התבגרות. וזה הכוח האמיתי שלה, הרבה יותר מכל צליל גבוה ומושלם שיוצא ממיתרי הקול המוזהבים של רייצ'ל ברי. בדיוק כשנדמה ש-"glee" קרסה לתוך העולם שהיא עצמה יצרה, מגיעה הסצנה האחת שמושכת מתחת הצופה את השטיח וגורמת לו להבין משהו חדש, לפעמים אפילו רחמנא ליצלן לגבי עצמו ולגבי חייו.
לנו אולי זה נראה מגוחך, לפעמים זה באמת קצת טיפשי, אמריקאי ומעט מעושה. אבל, "glee" משודרת בהרבה מאוד ארצות בעולם אפילו הפיליפינים, מלזיה, הודו וברזיל. המסרים הסובלניים, האנטי הומופוביים, אנטי גזעניים של "glee" הם לא ממש עניין של מה בכך בהרבה מאוד מקומות, אפילו לא בישראל. מתחת לסיפור המתקתק ולהפקה המנצנצת, "glee" היא עדיין אי קטן של רגישות ועידון בתוך ים גדול של גסות ועורל לב. בתוך ההקשר הזה, כשאתם צופים ב-"glee" לא מדובר רק בגילטי פלז'ר מישהו דאג לשים בפנים חומרים מזינים למוח ולנפש, ואין באמת סימן גדול יותר מזה לאהבה אמיתית.
"glee" - מי הם דמויות הגייז הכי טובות על המסך
"glee" נכשלים מחוץ לטלוויזיה
ראיון עם ג'נה אושקוביץ כוכבת "glee"
"glee" באתר yes וואלה!