אני האש וגם המים, עם חרוזים כמו גרביים
"נובמבר" / מילים: קרן פלס, ביצוע: מירי מסיקה
בלהיט הראשון שלה, "נובמבר", ניסתה מירי מסיקה למכור לנו שהיא אישה חזקה, חושנית ובוגרת שיודעת מה היא רוצה ובעיקר מה היא לא מוכנה לסבול אצל בן הזוג שלה. אבל הפרסונה הזאת מתגלה במלוא עליבותה עוד טרם הגיע הפזמון: לא ייתכן ששיר פרידה שרוצה שניקח אותו ברצינות, נזדהה ונכאב עם הגיבורה שלו, יכיל בתוכו את החריזה המטומטמת "עננים-עננים"; "בלונים-בלונים".
המבוכה מהאינפנטיליות של שני הצמדים הללו, מתגמדת רק אל מול המטפורה החלולה לזוגיות שנמוגה: "תראה זה סוף הסרט, כבר לא זוכרת התחלה". קרן פלס שכתבה והלחינה את השיר לחברתה הטובה מרימון עשתה לה למעשה שירות דב היא אולי סיפקה למוזיקה הישראלית את הדיווה הבאה שלה, אבל לעד יירשם על שמה אחד הטקסטים המביכים שחרכו את הרדיו.
"אני"/ מילים: אמיר פיי גוטמן, ביצוע: היי פייב
נהוג לתלות את הפגמים של האוריינות הישראלית בכשלים של מערכת החינוך המקומית, והדבר נכון במיוחד במקרה של רמת הפזמונאות כאן.יותר מכל, נראה כי באשמת הדגש שנותנים לחריזה בשיעורי הספרות, גם כל מי שכותב כאן פזמונים משוכנע כי אמצעי אמנותי זה יהפוך את הטקסט שלו לפיוטי, רגיש ומשכנע יותר, ולמעשה יוצא מנקודת הנחה כי אי אפשר לכתוב בלי חרוזים.
דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא ב"אני". נכון, גם אם נוציא ממנו את החרוזים, לא יהיה מדובר ביצירה ברמה של ביאליק או של לאונרד כהן. אך העובדה שאמיר פיי גוטמן מתעקש שאחרי "מגדלים" צריכים לבוא "עננים" ומבסס את פזמונו על חרוזים מהדהדים מהסוג של " אשיר לך שירים/ אכתוב מכתבים/ ותאמיני לי פרח/ נהיה מאושרים", הופכת אותו לנלעגת, חובבנית ובעיקר ילדותית. אם נחזור לנקודת ההתחלה, במקום להישמע כמו פזמון שאמן כתב כדי לכבוש את יקירת לבו, הוא מצטלצל כמו משהו שתלמיד יסודי כתב כדי להרשים את מורתו.
"היווניה הגדולה שמחה"/ מילים: עופר פיראון, ביצוע: היווניה
אם היו שואלים באיזה שיר ישראלי הורו לכם "מספיק עם החארטה, יאללה להתעורר", הייתם זורקים בנונשלנטיות שם של זמר מזרחי. תודו בזה - זה מה שהייתם אומרים, בטח אם היו אומרים לכם שהמשך השיר הוא "קח צלחת, אחי, תשבור תתחיל לחיות כי יש תור". סרנגה, הייתם מפטירים, ליאור פרחי, עומר אדם.
אבל לא. טל ברמן קידם אותם בטירוף ב"מוטל בספק", גלגלצ טחנה והיווניה, וואן היט וונדר של חברות תקליטים ישראליות חסרות השראה, השאירו כאן ביזיון אמיתי שלידו יוסי גיספן הוא ביאליק. היווניה שמחה, אנחנו בוכים.
שיר אהובת הספן, מילים שלא ברא השטן
"שיר אהובת הספן"/ מילים: יאיר לפיד, ביצוע: ריטה
לכאורה, אין שום דבר רע בשיר האהבה שכתב לפיד, שהוכיח עצמו כתמלילן מוצלח ב"גרה בשינקין" המדויק. אבל בחייאת יאיר "הרוח שוב מוסרת הודעה לים"? איך, ב-SMS? ומי הבחורה? ואיזה ספנים יש בישראל בדיוק? מי מחכה לספן? ולמה הוא מת בסוף? ואיך הצליחו לדחוף כאן "ניחוח ערק ורשתות קרועות"? הספינה הזו כבר לא תגיע לשומקום.
"בגב" / מילים: ראובן סלמון, ביצוע: להקת אטרף
להקת אטרף הצליחה ביציבות לייצר שירים שנעו בין המנג'ס לדוחה מ"מנגו בננה ומלון" ועד השיר על שולה בחצר. אבל בין כל הלטינוס-להיטימוס, המציקני מכולם היה "בגב" גרוע מזה, כמו כל השירים של אטרף הוא גם נדבק ואין ברירה אלא לזמזם אותו ולשנוא עצמך במקביל. "בגב" נפתח במשפטים חסרי משמעות כמו "העתיד מאחורינו/ העבר הוא העתיד/ אבל מה אכפת לשנינו/ הקפה מוכן כמו תמיד", אבל זה רק הפרומו לרגע שבו היא מגרדת לו בגב, סימנים היא משאירה, ושוב חוזר עניין ההתגרדויות. הקירבה הגנטית לשימפנזים אף פעם לא היתה נוכחת יותר בשירה העברית.
סיגפו זה חם וזה נוגע, גם לכתוב אתה לא יודע
"כתונת פסים" / מאיר אריאל, ביצוע: אמני ישראל
מאיר אריאל הוא אולי גדול הפזמונאים הישראלים, ואפילו משורר, אבל זה לא אומר שפה ושם לא התפלקו לו טקסטים שגורמים לנו להתכווץ בחוסר נעימות. הנה למשל "כתונת פסים", אותו שיר שהיה התשובה הישראלית ל- "We are the world" וזמרי ישראל הגיעו בשביל לתרום לו משפט ולהרגיש הומניים.
ההשתוללות האמוציונלית שעברה על הנוגעים בדבר הביאה למשפטים תמוהים כמו "כן, כל הצבעים עוד יזהירו/ לכל הצדדים בעולם/ לראות כולם את כולם/ וכל הצדדים עוד יכירו / בגוונים השונים את עצמם/ ויותר הצבעים לא יסתירו/ אדם מאדם דם מדם". "כתונת פסים" הוא בהחלט גוון אחד של מאיר אריאל שלא היינו מתאבלים אם היה דוהה.
"סיגפו" / מילים: אמיר אטיאס, ביצוע: בית הבובות
בית הבובות הצליחה לסחוף אחריה כל כך הרבה מוצ'ילרים משום שניסחה עבורם את אותה רוחניות בשקל שלמענה נסעו לקצה השני של העולם. השאנטי הריק מתוכן שהיה מביך מספיק בימים כתיקונם, הוקצן בשיר "סיגפו" לכדי ג'יבריש של ממש. "סיגפו זה חם וזה פוגע / לא את הכל אתה יודע", כתב הסולן אטיאס במשחק מילים בינוני ומטה על חזרתה לארץ של ידידה של חברי הלהקה בשם סיגלית (סיגה פה).
אותה סיגלית "חזרה משם כדי להשלים לה את המעגל שלה" וייתכן שחבל שעשתה זאת, כי בכך הביאה לפדיחה האמיתית בשיר: בניסיון להסביר שמדובר במקרה של אישה אבודה, ש"מרגישה כמו ילדה קטנה", מופיעה לפתע השורה האלמותית "אל המעיין בא גדי בא גדי קטן". שום "הבנה טהורה" או טריפ פסיכדלי לא יכולים לתרץ את השילוב של "אל המעיין" בטקסט הזה. השלום לנו? אחרי השורה הזאת, לא ממש.
הוא לא שווה את הכאב, וגם לא את השיר הזה
"תפוחים ותמרים" / מילים: איתן גלס, ביצוע: רמי קליינשטיין
בפזמונאות הישראלית לא חסרים שירים דביקים, אבל אחד המופלטות השמנוניות ונוטפות הדבש עד בחילה הוא בלי ספק "תפוחים ותמרים". אפילו מדור היחסים הקיקיוני והחובבני ביותר היה נבוך ממשפטים כמו "אתה רוצה אישה פלקט בלי ניסיון חיים, אתה רוצה ילדה נערה קפואה ובלי קמטים", והעצה המצוינת לתיקון לב שבור בתפוחים ותמרים טובה בערך כמו "עד החתונה זה יעבור" ו"יש הרבה דגים בים". ליד זה אפילו "יאללה לך הביתה מוטי" נראה כמו שירה במיטבה, ובהחלט עצה הרבה הרבה יותר טובה.
"בן בסט"/ מילים וביצוע: אלון אולארצ'יק
סקס הוא דבר משמח וחשוב, למעשה, קשה לחשוב על סיבה טובה יותר לקום בבוקר. סקס הוא גם מניע מעולה למוזיקה נשגבת וסליזית באותה המידה. אבל סקס הוא גם עניין רגיש למדי, שעיסוק מטופש בו יכול להביא לאין אונות של שנים.
"בן בסט" הוא שיר על גבר שמגיע לרחוב ביפו ומחפש בחורה בשם ירדנה, ואחרי שהוא עובר את אמא של ירדנה, הוא אמור, דוגרי כפי שאמר ראש ממשלתנו, לעשות אותה. ומה אומר לה אותו בן בסט (מסוג הדמויות שאתה מת לפגוש, כמו יודוקוליס ליפשיץ של כוורת או ניצה של "סוף עונת התפוזים" שנשמעת כוסית)? "שולי נעלייך מרבדים אפרוש רגלייך". ומה היא עונה? "קשור את אופניך ועשה חפץ ליבך". מבינים? קשירת אופניים, זה מה שחשוב כאן.
אבל הכי חשוב זה הפאנץ': "רגע רגע, כדי להימנע מפגע/ לא לשכוח כובע שייגן ולא משמש". וכך, שנים של חינוך למין בטוח הלכו בשביל חרוז איום ונורא. "בן בסט" הפך את המושג "ללא מין" לדבר הסקסי בעולם.
כל הזמן שבעולם לכתוב טקסטים טובים יותר
"כל הזמן שבעולם"/ מילים: מאיר גולדברג, ביצוע: דודי לוי ואהוד בנאי
"כל הזמן שבעולם", באופן כללי, הוא אחד השירים המביכים שיצאו במוזיקה הישראלית, ככל הנראה בטופ-10 של כל הזמנים לצד "קראת לי שושן פרא" של דני ליטני וסי היימן ו"ככה וככה" של שלום חנוך, זה עם הנצח שנמשך שבועיים. זה מתחיל עם ה"לנצח טוב לי שאת כאן, אבל לנצח אין איתך די זמן" שמוצא את לוי חסר נשימה מהמשפט הלא קוהרנטי שהרכיב לו מאיר גולדברג.
אחר כך מגיע אחד המשפטים האלמותיים ברוק הישראלי: "ונפליג ונגלוש, נתן לראש לרוץ חופשי/ באינטרנט או על אי בודד/ אם תבקשי". כן, הוא כרגע ניסה לפתות את אהבת חייו בחבילת גלישה. השיא, כמו כל שיא, מגיע ללא מילים מוגדרות עם ה"מוצ'ה צ'צ'ה צ'צ'ה, מוצ'צ'ה צ'צ'ה", שבסופו נשאר כל הזמן שבעולם כדי להתפעל מכמה מביך השיר הזה, גם היום.
"עד אלייך" / מילים: רון רוזנפלד ואלי ניסן, ביצוע: פורטרט
"עד אלייך" הוא שיר עם גרוב Fאנקי מוצלח, שעובד כל עוד לא מקשיבים למילים שלו. או אז נכנסות המטאפורות התת-ימיות והרמזים הסאדו-מזוכיסטיים שמורידים את החשק להזיז את הגוף ומגבירים את הרצון לסתום את האזניים. מ-"מאז אני ואת / כמו דגים ברשת / שוחים לאט/ ומפתחים גם אהבה" ועד ל-"את תמיד תהיי מלכה / ואני העבד / את אחת ויחידה / מה שתאמרי פקודה" ברור שהשילוב בין "בתוך הים" לבין המרקיז דה סאד פשוט לא עובד. גלגל ההצלה היחיד שנותר כאן הוא הנונסנס המשעשע וחסר ההקשר לחלוטין של "היא גרה ברמת אביב בדירה שכורה". אבל בזמני מחאת הדיור של ימינו, גם זה לא משהו להתגאות בו.
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף
עוד טקסטים מביכים שלא כתבנו עליהם? ספרו לנו בפייסבוק