האלבום החדש של קסביאן, Velociraptor!, נשמע בדיוק כמו שהוא אמור להישמע כמו המשך ישיר של שלושת קודמיו והוא האלבום איתו קסביאן יקחו את כל הקופה. אם למישהו יש ספק: לאחרונה הם הופיעו על מטוס במסגרת יוזמה של VEVO, ו-ווינס נואר צלצל לגיטריסט סרז' פיזורנו וביקש את הלוק שלו בחזרה.
בהיעדר להקות טובות או משמעותיות יותר, קסביאן יושבים כרגע על משבצת להקת הרוק הגדולה ביותר באנגליה. אלבומם האחרון, West Ryder Pauper Lunatic Asylum, שיצא לפני שנתיים, מכר משהו כמו מיליון עותקים וזכה בתואר "אלבום השנה" במגזיני המוזיקה הבריטיים "NME", וQ. הוא גם היה מועמד לפרס המרקורי היוקרתי, ומכיוון שהוא לא זכה, ההימורים על כך שהאלבום החדש יקח את הפרס החלו עוד לפני שמישהו שמע צליל אחד מתוכו. גם הכרטיסים להופעה המתוכננת שלהם ב-O2 בלונדון בדצמבר אזלו עוד לפני שהאלבום החדש יצא, אז מיד הוסיפו עוד הופעה למחרת.
הכל עניין של מומנטום: קסביאן תמיד אהבו את התדמית העממיקו של אואזיס, ועכשיו, כשאואזיס כבר לא בתמונה, הם יכולים באמת לקצור את הפירות. ולצד מומנטום, משחקת לטובתם גם קונסיסטנטיות מרשימה.
קסביאן החלו להראות נוכחות ב-MTV2 ב-2004 עם קליפים לסינגלים בעלי שמות ביג-ביטיים כמו "Club Foot" ו"Processed Beats". בחוסר מקוריות משווע שיחזרו קסביאן את סאונד האינדיטרוניקה של פריימל סקרים מתקופת XTRMNTR, שיצא ארבע שנים מוקדם יותר. אפילו שם הלהקה, הלקוח משם משפחתה של לינדה קסביאן - אחת מחברות הכת הרצחנית של צ'רלס מנסון נשמע כמו שם של שיר של פריימל סקרים מאותה תקופה.
פריימל סקרים לא היו ההשפעה הבולטת היחידה. את צליל הדאנס-רוק שלהם יצקו קסביאן לתוך תדמית פרולטרית קשוחה. הם אימצו את היוהרה של הסטון רוזס ואואזיס ואת האתוס של מאדצ'סטר, המשלב רוקנרול מלוכלך ופסיכדלי עם אופוריית אקסטזי. ולמרות שהוא בכלל לא מהצפון אלא מלסטר, שבאיסט-מידלנדס, טום מייגן לא היסס לשיר כמו ליאם גאלאגר.
קסביאן אמנם נשמעו כמו חקיינים שאיחרו כמה רכבות, אבל הסתבר שבאמצע העשור הם היו בדיוק מה שאנגליה השתוקקה לו. ברגע שלאנשים התחיל להימאס מלהקות אינטלקטואליות שחוזרות לימי הפוסט-פאנק, סטייל פרנץ פרדיננד ובלוק פארטי, הגיעו קסביאן: מלוכלכים, לא מגולחים ולא מסופרים. המסר שלהם היה ברור: אם תציעו להם עניבה דקה מהארון של אלכס קפרנוס, הם ירקו לכם בפנים.
אלבום הבכורה הסלף-טייטלד של קסביאן, שהופק על ידי ג'ים אביס וג'אקנייף לי, יצא באנגליה ב-2004, הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים, והזניק את קסביאן למיטב הבמות בפסטיבלי הקיץ. זאת היתה רק ההתחלה. שני האלבומים שיצאו מאז -Empire ו-West Ryder Pauper Lunatic Asylum, הגיעו למקום הראשון. וכך גם החדש, שיצא באנגליה ב-19 בספטמבר.
קסביאן, שבמילא אף פעם לא הרגישו צורך בבשורה מוסיקלית משל עצמם ומעולם לא החזיקו ממקוריות, ממשיכים בשלהם. אם בהתחלה הם חיקו להקות אחרות, היום הם כבר מחקים את עצמם, ואת זה הם יודעים לעשות לא רע. את המפיק ג'ים אביס הם החליפו אחרי שני אלבומים במפיק ההיפ הופ לשעבר דן דה אוטומייטור, מי שהיה בין האחראים לעיצוב הזהות המוסיקלית של הגורילאז בתחילת דרכם. הם ראו כי טוב, והחליטו להמשיך איתו גם באלבום החדש.
עבור להקה כמו קסביאן, שבניגוד לאואזיס, למשל, כוחה מעולם לא היה בכתיבת שירים, מפיק הוא סופר חשוב. הוא האדם שאמור להפוך אותם ליותר מלהקת רוק סתמית, ולהעניק להם איזשהו אדג' מעניין יותר. ודן דה אוטומייטור, שיהיה בריא, יודע את העבודה.
האלבום החדש של קסביאן נקרא על שם הדינוזאורים המפחידים מ"פארק היורה", ושם לעצמו למטרה לטרוף את מה שנשאר מתעשיית המוזיקה הבריטית. מהצליל הראשון ברור שזה אלבום שבא להרשים ולכבוש, בצורה אגרסיבית וחסרת פשרות. ואיזה צליל יכול להבהיר את המטרה טוב יותר מגונג?
Velociraptor!" אכן נפתח בגונג דרמטי, אליו מצטרפת חצוצרה, שכמו לקוחה מהפתיחה של Don't Bang The Drum הקלאסי של ה-Waterboys. אחרי כדקה מתחיל השיר "Let's Roll Just Like We Used To" בלדה דרמטית עם טאצ'ים אוריינטליים. החל מהאלבום השני הוסיפו קסביאן לרפרטואר אלמנטים של גלאם ופסיכדליה כולל נגיעות אוריינטליות מהסוג שקולה שייקר הביאו לסצינת הבריטפופ בניינטיז, שלושים שנה אחרי שהביטלס היו בהודו.
כבר בשיר הראשון מגלים שכל חומרי הגלם הישנים של קסביאן עדיין כאן. וכמו שהם למדו מהעונה השנייה של "מאסטר שף": מה שהם צריכים לעשות זה לקחת את כל המרכיבים ולבנות מהם מנת גמר. וזה בדיוק מה שהם עושים: הם נותנים בראש עם רוק בסיסי, שמתנדנד בין האואזיסי לפסיכדלי; טום מייגן מאזכר חומרים משני תודעה, להגברת החוויה הטריפית; ודן דה אוטומייטור מושיב הכל על ביטים שמנים ומוסיף הפקה אלקטרונית.
קחו לדוגמה את הסינגל "Days Are Forgotten": הבתים היפ הופיים, עם קולות רקע חמודים א-לה גורילאז, והפזמון פזמון רוק גדול ובומבסטי א-לה בון ג'ובי. גם ב-"I Hear Voices" האלקטרואי וב-"Man of Simple Pleasures", שמתחיל כמו "קלינט איסטווד" של הגורילאז אך מתגלה כשיר אואזיסי סטנדרטי, אי אפשר שלא להיזכר בעברו של האוטומטור.
Re-Wired ושיר הנושא הם להיטי דאנס-רוק מקפיצים, והאלקטרוניקה מגיעה לשיא לקראת סוף האלבום ב-"Switchblade Smiles", שמקושט בצפצופי דארק-אייטיז אלקטרוניים כמו של DAF. חבל שאחר כך קסביאן פוצחים בחיקוי שלהם לסיסטם אוף א דאון. אך למרבה השמחה יש באלבום גם רגעים אלגנטיים יותר, כמו הבלדה המתוזמרת "Goodbye Kiss".
היומרה לפסיכדליה מגיעה בשיאה ב-"(Acid Turkish Bath (Shelter from the Storm", שהשם שלו אומר הכל. קסביאן מנסים בכל כוחם לייצר כאן חוויה פסיכדלית, אוריינטליות, סליזית ומיוזעת של אכילת טריפ בחמאם טורקי. כינורות מזרחיים, ביטים רקידים, גיטרות דרמטיות סטייל ג'ימי פייג', יללות פלצט א-לה אקסל רוז, איזכורי סמים הכל יש כאן. לא בטוח שזאת מנת גמר, אבל זאת ללא ספק חתיכת רחת לוקום ריחנית.
זה כנראה לא השיר שקסביאן ירצו שיזכרו להם, אבל הוא ממצה בצורה לא רעה את המהות של הלהקה בכלל, ושל האלבום הזה בפרט. אין ספק שקסביאן הם להקה מטופשת, אבל Velociraptor! הוא אלבום כייפי ומתפצפץ בפה, שהמזל הכי גדול שלו הוא שיונתן רושפלד הוא לא מבקר מוזיקה.
"Velociraptor!", קסביאן (RCA)
מה חשבנו על האלבום האחרון של קסביאן?
קסביאן בוואלה! Music
גם אתם חושבים שקסביאן היא להקת הרוק הגדולה באנגליה? דברו על זה בפייסבוק