"כל החיים אנחנו בונים גשרים. בין אהבות לאכזבות, בין תקוות למציאות, בין הרצונות למגבלות וכל שאר הגשרים האחרים שאדם בונה לעצמו כדי לצלוח את דרכי החיים. רק גשר אחד מעולם לא הצלחתי להקים לעצמי, את זה שבין המוות לאמונה, בין האבל לתקווה. בספר הזה, "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים", מצאתי את היסודות הראשונים שעליהם אולי אצליח בעתיד לבנות את הגשר כולו.
הספר תורגם לראשונה בראשית שנות השמונים. מלאכת מחשבת של תרגום בידי דנה עיבל. בינתיים השתנו הזמנים, האבל תופס אצלנו מקום פרטי יותר, אינטימי הרבה יותר מבשנים ההן. גם העברית השתנתה מאוד. הספר נכתב מלכתחילה באנגלית בלשון אנושית, יומיומית. המחבר, הרב הרולד קושנר, כתב לא כרב הדורש מעל הבמה, לא כמטיף המנסה לשכנע את מאמיניו בלהט, אלא כחבר המשתף את זולתו בלבטיו, כמנחם המדבר בגובה העיניים עם חברו הסובל. ומכאן סגנונו ה"משוחח" יותר של התרגום הנוכחי. בסוף יום אבל ארוך יכול המתאבל לקחת אותו ולקרוא בו מעט ובשקט, בלי להתעכב על ניסוחים מורכבים ומפותלים. להתחבר באופן אישי ואינטימי לרעיונות הבהירים שלו ולמחשבות המנחמות שבו. ואפשר גם לחזור אליו מאוחר יותר ולא להרגיש כי משהו הלך בינתיים לאיבוד.
הספר הזה מלווה אותי ברקע חיי כבר הרבה מאוד שנים. עמום אבל קיים. בכל פעם שמשהו רע קרה לי נזכרתי בו ובתכניו. נזכרתי ולא יותר. אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות גדולה מדי, עד שעלתה על גדותיה כוס הצער שלנו ושלי, ונעזרתי בו מאוד. את הספר הכרתי בצורה מקרית לחלוטין. ג'נין, אמי בדרכי הנישואין, ביקשה ממני פעם לקנות לה את הספר בארצות הברית. עד אז לא הכרתי, לא את הסופר ולא את הספר. אבל היא ביקשה עשרה עותקים ואני יצאתי לחפש. הגעתי לחנות הספרים הכי גדולה בניו יורק, ל"בארנס אנד נובל", והופתעתי כי אכן היה להם הספר.
"אבל נשארו רק שני עותקים אדוני".
אני התפלאתי שהספר בכלל קיים והמוכר מתנצל שאין עוד עותקים. אמריקה.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"כמעט לא עובר שבוע בלי שמישהו בא לחפש את הספר. אז אנחנו תמיד שומרים כמה עותקים".
"והקונים, רק יהודים?" שאלתי בפרובינציאליות ישראלית, יהודית.
המוכר חייך ואמר: "זאת אמריקה, אדוני. אתה יודע, כאן לא שואלים את הקורא באשר לאמונתו".
"אני מצטער", חייכתי במבוכה, תוך שאני נובר בארנקי.
"אבל אגיד לך משהו", הוסיף כשהוא מונה את העודף, "כולם קונים אותו. גם פקיסטנים עם טורבן וגם כמרים עם צלבים. זה לא רק ספר יהודי - זה ספר אנושי".
בימים ההם הייתי בעיצומם העצוב של שלושים ימי האבל על אחותי הבכורה, המנוחה. והדברים נפלו על אוזני הקשובות. אקרא את הספר, אמרתי לעצמי. כשכבר פניתי לעזוב אמר לי בשקט: "אני יודע, אחותי נפטרה לפני שלושה שבועות והספר הזה עזר לי מאוד." כמו יד מכוונת, ידו של הספרן שבשמים, כיוונה אותי לשם, אז. מאז, בכל פעם שאני מזדמן לחנות ספרים בחו"ל אני בודק אם הספר נמצא. והוא תמיד שם, תמיד מחכה לי כאומר: אני עוד כאן כי האבל הרי עוד לא עבר מן העולם.
"מ?אמ?י," שאלתי עם שובי את חותנתי ג'נין, "למה את צריכה עשרה עותקים?"
"כי גיליתי שיש אנשים שהספר הזה עוזר להם לעבור את הימים הקשים הפוקדים אותם", ענתה ברוך.
רק אישה מקסימה ורגישה כחותנתי מסוגלת לחשוב לתת מתנה של משמעות לאדם שבאותו הרגע הוא הכי עצוב בעולם. שנים ארוכות חשבתי שהספר הוא נהדר אבל... אמריקאי מדי. לא הבנתי עד הסוף את מקומו של איש הדת בחייו של היחיד האמריקאי. אצלנו הרי הדת היא רשמית, מוסדית, מדינתית. ומציאות החיים הישראלית חצבה תהום בין אלה המקדשים את הרבנות ובין אלה הפוסלים אותה לחלוטין. ואין ביניהם כמעט שום אמצע מתווך. בניגוד לחברה היהודית בישראל, משגשגת החברה היהודית האמריקאית הודות לעקרון הפרדת הדת מהמדינה.
זוהי הפרדה שהטילה את האחריות לחיי הרוח על הקהילה וחבריה, לא על המדינה ומנגנוניה. רוחניות של אנשים מרצונם, לא של פקידי דת ממונים. ממילא תפקידו של הרב בחיי הקהילה שלהם שונה מתפקידו בחיינו. איש הדת שם הוא בצד שלי, של האדם, כמעט חבר ושותף. ולא בצד השני של הסמכות והריבונות שלא תמיד שוחרות את טובתי - היחיד. לכן, אלוהים של היהודי האמריקאי גם הוא נמצא במקומות אחרים מאשר אלוהיו של הישראלי.
רק ברבות השנים הבנתי שהעובדה שמנהגי האבל העולים מן הספר שונים במידה רבה מאלה שלנו לא ממש חשובה. כי הספר הוא על האדם הבודד, היחיד, גורלו ואלוהיו; כל השאר הן עטיפות חיצוניות. העובדה ש"השבעה", החיונית כל כך לרבים מאיתנו, כמעט שלא מוזכרת אצלו, לא ממש מפריעה. ממש כשם שהאבל הציבורי, הפומבי, התופס מקום נרחב כל כך בסדר היום שלנו נעדר כמעט לחלוטין מחייו של האבל הבודד בצפון אמריקה. אמת, כאן אצלנו, חסרה לפעמים אינטימיות המכבדת את העצו?ב, השכו?ל והאבל; כזאת שלא עוטפת אותו כל הזמן בהמוניות לא רגישה. ואכן, שם בבדידותו של היחיד, אין תמיד די חום אינטימי של חבריו וקהילתו, וגם היא יכולה להיות מוגזמת מדי. אבל מה שחשוב זאת הדרך המיוחדת, מלאת התוכן והעמוקה, שבה פוסעות כל משפחה וכל קהילה כשהן עוברות מימי העצבות אל שגרת חיי האבלות שתלווה אותן מעת האסון ועד סוף הימים.
כשאני קורא ומעיין בספר תולדות האדם, ספר בראשית וסיפורי הבריאה שבו, אני תוהה לא אחת איך היה נראה העולם אם חיי גן העדן היו נמשכים והמוות לא היה שולט בנו כלל. התשובות שלי תמיד חוזרות לאותו מקום; ספק אם היינו מגיעים עד הלום. הניוון המחשבתי היה שולט, הסקרנות לא היתה נולדת אף פעם וכוחות היצירה והיצירתיות האנושיים לא היו באים כלל לידי ביטוי. בשביל מה להתאמץ, למצות ולהצטיין אם אין שום מגבלה של זמן למעשי עלי אדמות?! המוות, כתחנה הסופית, מכריח אותנו שוב ושוב לשפר את מסלול החיים כולו. מזל, כך אני אומר לעצמי, שחוה והנחש הוסיפו לעולמו הכמעט מושלם של אלוהים את סופיות החיים ויצרו בכך את השותפות והאחריות המשותפת בין האדם לאלוהים באשר לעולם ותיקוניו.
לו היה המוות נותר במקומו, ממתין לנו בסוף החיים, עם תום מסע המשימות והתרומות של האדם לא היתה לי שום תלונה. אבל המוות מסרב להישאר כלוא שם. הוא מתפרץ וקוצר בלי רחמים, זורע סביבו הרבה עצב ושכול. הרבה מדי. הטרגדיות האלה, הגחמות הבלתי מובנות והבלתי נשלטות של הכוחות העליונים שמעבר לנו, הפכו לסימני השאלה האמוניים הקשים ביותר. קשה מאוד לבנות גשר יציב של הבנה ואמונה תמה, אשר יחבר בין חוויית האובדן של היקר לנו מכול ובין המשך האמונה התמה בטובו המוחלט של אלוהים.
כשאחותי הבכורה הלכה לעולמה, היא הלכה לאט. בייסורים ובעינויים. ואמא זיכרונה לברכה לא הפסיקה לבכות. היא בכתה בעת מחלתה, ובכתה עוד יותר בעת גוויעתה והוסיפה עוד בכייה רבה אחרי לכתה. היא לא הצליחה מעולם להבין ולקבל את המרה שבמיתות; איך זה יכול להיות - היא מיררה - שהורים קוברים את ילדיהם? שאלה שניקבה את שמי השמים שלה, ואת הרקיעים של כולנו. תמיהה מתריסה של אמא מיוסרת שסדקה מעט את חומת אמונתה של אמי, האישה הכי מאמינה שפגשתי מעודי.
מכיוון שכבר נגענו באישי ובפרטי אני נאלץ לפעמים להכיר בכך ששמחת החיים הטבעית שלי, האופטימית והמקווה, מסתירה ומכסה בדו?ק לא מספק את פני המוות והשכול הרבים המקיפים אותי. חברי ילדות שנהרגו בשדות המערכה, קרובי משפחה שמלאו ימיהם ואחרים, אהובים צעירים מאוד שנקטפו בא?בם. הורים, אחות וקרובים כאחים וילדים. מחלות קשות וממאירות קטפו את פריין בגננו, מיתות חפוזות קטלו סביבנו בלא רחמים. החיים בשטף זרימתם מהלו את אהבת החיים בצבעים של תוגה. מזמן ויתרתי על הציפייה לתשובות של ממש לשאלות המענות: למה זה קורה? למה לנו? למה דווקא לאנשים הטובים האלה?
השאלה המקראית הקדמונית (ירמיהו, יב 1) הפסיקה להעסיק אותי כשהבנתי באחד מסיבובי הצער הראשונים שלי שאין לי את מי לשאול ואין מי שישיב לי. הפסקתי לשאול והמשכתי בחיי המשלבים, כמו חיי כולנו, צער, שגרה ושמחות בדיבור אחד. שנים ארוכות התאבלתי כמו רובוט, עושה ולא חושב, נוהג כמנהג ולא מהרהר אחר רוע הגזירה. לא עמדה לי הבנתו של קושנר ששוחח בלי סוף עם עצמו ועם אלוהיו עד שיישב את רוב המחלוקות והטענות שהיו ביניהם. יישר את ההדורים ומצא מחדש את אלוהים כחבר קרוב היושב איתו על רצפת החיים ומתאבל כמוהו ולצדו. פוסע יחד איתו במשעולים העצובים של החיים. כך הדחקתי תמיד עד לימי אבי האחרונים.
לקראת מותו של אבא ז"ל, שוחחנו על הרבה דברים. נפרדנו. בכל רגע פנוי שאלתי אותו הרבה שאלות שהיו לי ולא הספקתי לשאול עד אז. אמרתי לו דברים שמעולם לא עלו על דל שפתי, דברי אהבים. ביקשתי ממנו שיגיד לי דברים שלא היה סיפק בידו לאומרם ואת מיעוטם הוא אכן אמר לי. בדור ההוא בכלל ובמשפחות ייקיות בפרט לא נהגו לנשק ולחבק יותר מדי. בקושי הביעו רגשות. אבל למי אכפת מהמסורת הייקית הנוקשה והמחייבת כשאבי מורי, אהובי הגדול, הולך לבלי שוב.
מדי יום נפגשנו. אחותי והוא ואני. נישקתי אותו בימים ההם יותר נשיקות מכל חיינו עד כה. וגם הוא נישק חזרה. ליטפתי את כיפת קרחתו כמו שאהבתי לעשות כשהייתי ילד קטן. אז חשבתי שיחיה לנצח ואילו הפעם כל ליטוף היה ס?פו?ר, כמעט אחרון, עד האחרון ממש. לא הייתי מספיק מנוסה אז בהלכות פרידה ולא הכנתי לי מראש את רשימת כל הדברים שארצה לדעת ועוד רגע לא יהיה מי שישיב לי. לפעמים לא שאלתי די ולא אחת הוא ענה פחות מדי. אף על פי כן הספקנו לשוחח בינינו על המון נושאים שאבות וילדים כמעט אף פעם לא מעלים אל פני השטח של יחסיהם. ביקשתי ממנו שיספר לי על חלומותיו, על ילדותו ועל תקוותיו והוא סיפר.
היום, בעבור הזמן, אני מאושר על כל רגע ורגע מהרגעים הקסומים ההם. כי כך היתה פרידתו מאיתנו ומהעולם שלמה יותר. רכה. כשחברים שואלים אותי מה לעשות ברגעים הקשים והעצובים האלה, אני ממליץ להם לעשות כך. לדבר עם החולה, הגווע, על הכול. לשאול את כל השאלות, להגיד את כל הדברים, כי עוד רגע הרי כבר יהיה מאוחר מדי. ובכלל למדתי בימים ההם לקח גדול מאוד מהמוות אל החיים. לא לחכות. אנחנו לא צריכים לחכות למת שימות כדי להגיד עליו, אחרי מיטתו ומיתתו, את כל הדברים הטובים. אולי חייו היו טובים יותר, כמו גם חיינו, אם היינו יודעים להגיד אחד לשני דברי חום ורגש, השמורים לנו רק לימי האחרית. מאז מותם של אבא ושל אמא למדתי כמה טוב להגיד דברים טובים, כשיש להם עוד משמעות לחיים עצמם; לאומר ולשומע יחדיו".
כשדברים רעים קורים לאנשים טובים// הרולד קושנר, תרגום ומבוא: אברהם בורג, הוצאת דביר