ריהאנה והדאנס חסר המוח
על פניו,היה מוגזם להגיד שהסינגלים החדשים של ריהאנה ומרינה אנד דה דיאמונדז נשמעים אותו דבר. על אף ששתיהן זמרות פופ עוצמתיות, ריהאנה תמיד הגיעה ממקום יותר שחור, צעיר ואורבני ואילו מרינה מהמחוזות התיאטרליים יותר. שתיהן משתמשות בווקלאז שלהן כדי לערבל את השירים ולהמריא איתם מעלה, אבל באופנים שונים לחלוטין. ריהאנה היא הרחוב, מרינה היא האליטה. אז איך זה שהסינגלים החדשים שלהן נשמעים כמעט אותו דבר?
האזינו לשיר של ריהאנה
כי הכל נשמע ככה עכשיו. דאנסי, אבל במובן הכי לא אינטליגנטי של המילה. את "We Found Love" של ריהאנה הפיק קלווין האריס היהיר, שגם משתתף בסינגל באופן רשמי. "ריהאנה פי'צרינג קלווין האריס". את "Radioactive" של מרינה הפיק סטארגייט, אבל באותה מידה האריס היה יכול להפיק גם אותו והשיר היה יכול להיות של "מרינה אנד דה דיאמונדס פיצ'רינג קלווין האריס". וואטאבר, אף אחד לא היה מבדיל. ועל אף שמבקרי מוזיקה באנגליה זיכו את מרינה בנקודות על הניסיון ללכת לכיוון מסחרי, התוצאה היא לא יותר מחביבה.
בהתאם, גם "We Found Love", שנכנס בשבוע שעבר בקלילות למקום ה-16 במצעד האמריקאי הוא לא יותר משיר בסדר גמור, אבל הבעיה לא מתמצה בשני הסינגלים האלה. הבעיה היא שעשרות הסינגלים שיבואו אחריהם ישמעו בדיוק ככה ושעשרות שהיו לפניהם נשמעו גם הם בדיוק אותו דבר. הבעיה היא שמיד אחרי שאמריקה התאהבה בביטים הזולים, הפופ הפך לערב קריוקי: המילים והאקורדים של הלהיטים משתנים, אבל המנגינות נשמעות כולן אותו דבר. ואם להשאיל דימוי מעולם האוכל, אז הפופ של 2011 הוא כמו אוכל סיני עם מלא מונוסודיום גלוטומט: מה שלא תזמין, להכל יהיה את אותו טעם וכולם מכורים אליו בטירוף. ואם לפני חצי שנה זה היה מכעיס, עכשיו זה כבר מייאש.
ריהאנה בוואלה! Music
סוזן בויל שוב שוחטת
ההבנה שהמצעדים של השנה נשמעים כמו ערב קריוקי לא צמחה ממרינה או מריהאנה, אלא דווקא מסוזן בויל, ששיחררה בשבוע שעבר גירסא משלה, אם ניתן לקרוא לזה כך, ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד. כי הרי מהי ביצוע קריוקי? ביצוע שמעקר את השיר מכל כוונתו המקורית ומחסל את הרגש שבו, ובכאלו ביצועים בויל מצטיינת. היא כבר שחטה את הסטונז בעבר עם הביצוע שלה ל-"Wild Horses", אבל הפעם היא מגדילה לעשות ומבצעת שיר שאין לה כל קשר אליו וספק אם היא בכלל הכירה אותו. את "Enjoy The Silence" היא בוחרת לשיר כמעט בלחישה, כאילו היה עוד בלדה מלטפת לאוהבים.
כשבויל שרה "Words Are Meaningless/And Forgettable", זו בדיוק התחושה: שהכל הפך חסר משמעות, ולכל שיר יש רק טון וצבע אחד. במקרה של בויל השירים נצבעים באפור משעמם ובמקרה של ריהאנה ומרינה הם אדומים ואנרגטיים. אוקי, אז הצבע אחר, אך המונוטוניות בעינה נשארת. וגם אם מרינה וריהאנה לא יהיו לעולם סוזן בויל (כי סוזן בויל יש רק אחת וגם זה יותר מדי), הרי שממרחק רב הן חולקות את אותה תכונת הקריוקי הארורה, תכונה שהפכה השנה למגמה. מגמה חד משמעית, שאינה מבשרת טובות.
סוזן בויל בוואלה! Music
גם אתם שונאים את הסינגלים של ריהאנה וסוזן בויל? דברו איתנו בפייסבוק