פולחן במבחן: "ספרות זולה" - קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?

האם זה נורמלי לאכול צ'יפס עם מיונז? 16 שנה לאחר צאת "ספרות זולה", ועדיין לא הוכרעה המחלוקת שמעוררים גיבוריו בתחילתו. בהתאם לכך, הסרט שהיה שיחת היום ב-1994 ממשיך לעורר דיון גם בימינו, והוצאת הבלו-ריי הטרייה שלו היא הזדמנות נוספת להיווכח בכך.

על דבר אחד אין ספק: מעבר לכך שהיה הצלחה ביקורתית, קופתית וממסדית גדולה בזמנו, "ספרות זולה" הוא גם אחד מן הסרטים האמריקאים המשפיעים ביותר של חצי היובל האחרון, אם לא המשפיעים שבהם. השאלה היחידה היא אם זו השפעה חיובית או שלילית.

אם כך, כיוון שהבלו-ריי של "ספרות זולה" יוצא עתה לראשונה גם בישראל, זו העת לשאול מחדש האם המגה-מותחן של קוונטין טרנטינו עסיסי כמו ביג-מק או שמא עבש כמו טוגנים בלי קטשופ.

איך עומדים "דוני דארקו", "מלהולנד דרייב" ו"זולנדר" במבחן הזמן?

ומה דעתכם על "ספרות זולה"? דברו על זה בפייסבוק

שני אבות המזון ההוליוודי, סטיבן שפילברג במרכז ביצתה וקוונטין טרנטינו בקצה עיסתה, לא רק שגדלו שניהם ב"משפחות הרוסות", כלומר – כאלו שאין בהם דמות אב [הוריו של שפילברג התגרשו בילדותו, טרנטינו גודל רק על ידי אמו], אלא שגם הסרטים שלהם, שהם לכאורה עולם והיפוכו, חוזרים ועוסקים באותו נושא ממש – חיפושו של הבן האבוד מוכה-ההלם אחרי דמות האב [ואם תרצו – האל] האובד, הנוטש, המתעלם.

גם הפתרונים, כמו אופני הסיפורים, של שפילברג ושל טרנטינו בסרטי המסע שלהם לחיפוש האב הנעלם, שונים [ואם תרצו – הפוכים], לפחות לכאורה – אצל שפילברג זה מסתיים בתיקון ובגאולה, אצל טרנטינו זה נגמר באלימות ובמוות.

אי.טי, דמות הראי המוחצנת-החוצנית של אליוט, מאחדת מחדש את משפחתו של הילד שהתפרקה מעזיבת אביו. צבא-האב של ארצות-הברית מחזיר את טוראי ראיין למשפחתו המרוסקת. כלב-האשמורת מיסטר ווייט מקריב חייו למען בנו המאומץ מיסטר אורנג' ואז גם הורג אותו, ובכך מקדש בדם את אהבתם. גם הרומן על אמת של קלרנס ואלבמה מתקדש בטבח, שהורג את כולם והורה את ילדם.

אלא ש"ספרות זולה" מורה שהמרחק בין הפתרון השפילברגי לזה הטרנטינואי אינו כה רב כפי שנדמה. בסיומו הכרונולוגי של סיפור הסרט, אחד משני הגיבורים נורה ונהרג, ואילו השני חוזר בתשובה ונגאל. כלומר – המוות והגאולה משמשים אצל טרנטינו בערבוביה, ובעצם חד הם. כי למעשה בכל סרטיו – המוות, בין אם אתה מביא אותו על אחרים, או האחרים עליך, או אתה על עצמך – המוות הוא הגאולה.

וכאן טמון, לפחות לכאורה, ההבדל העמוק והעקרוני בין שפילברג, שאצלו הגאולה היא לעולם חיים חדשים, לבין טרנטינו, שאצלו הגאולה היא תמיד המוות הישן והטוב.

אך למעשה, מייצגים שפילברג וטרנטינו את שני צדיו של אותו מטבע נוצרי שחוק, שהתגלגל לתוך הדולר של אמריקה – ההלכה היא של גאולה בתחייה, המעשה הוא של גאולה בהריגה. שפילברג מקשקש, טרנטינו מממש.

*קובי ניב הוא סופר, חוקר קולנוע ומרצה לקולנוע

הבון-טון היום הוא לזלזל ב"ספרות זולה". אוהבי טרנטינו כבר בחרו יצירות אחרות שלו – קצת יותר בסיסיות ("כלבי אשמורת"), קצת יותר כבדות ("ג'קי בראון"), עוד יותר יומרניות ("להרוג את ביל"). שונאי טרנטינו ממילא זלזלו בסרט שהוא כל הטרנטינואיות בהתגלמותה, ערב רב של רפרנסים תרבותיים, ניים-דרופינג וציטוטים קולנועיים על סף הגניבה, מתובלים באלימות ומוגשים עם דיאלוגים פסבדו-פילוסופיים על המבורגרים. אבל "ספרות זולה" היה ונשאר אחד הסרטים המרהיבים, המלהיבים והטובים שנעשו מעולם.

קוונטין טרנטינו הוא בראש ובראשונה עכבר קולנוע נלהב, שמדבר על סרטים כמו שאנשים נורמלים מדברים על בחורות, וכמו שדמויות של טרנטינו מדברות על מדונה וסופרמן. הקולנוע שלו הוא "קולנוע של קולנוע". הדמויות שלו לקוחות מעולמות קולנועיים, מצטטות גיבורים קולנועיים וקורצות לסצנות קולנועיות. היצירות שלו מתנהלות בתוך העולם הסגור, הבדיוני והקסום של התרבות הפופולארית כמו הלוגו החבוט של ווינדוז בין ארבע קירות המסך. אבל זה לא "קולנוע של קולנוע" סנובי ומנוכר בנוסח המאסטרים האירופאים, אלא "קולנוע של קולנוע" מגניב ופופולארי בנוסח הפאלפ פיקשן.

"ספרות זולה", לפיכך, היא אולי היצירה היציגה ביותר של טרנטינו (גם אם לא הטובה ביותר) - מלאכת מחשבת של יצירת עולם מקביל, שלם ומורכב, עם דמויות פנטסטיות, סיפורים מבדרים והמצאות מבריקות. אפשר להסתכל עליו בהנאה תוך הישענות לאחור בכסא; אפשר להביט בו בהתלהבות כמו בנסיעה ברכבת הרים; ואפשר להתבונן בו מקרוב כדי לעמוד על כל הפרטים הקטנים של האמריקנה המרכיבים אותו.

הקולנוע של טרנטינו הוא לא רק "קולי" – ואין קול ממנו – אלא גם שנון, מצחיק, מלומד וכתוב לעילא. "ספרות זולה" מורכב הרבה יותר מהקרדיט שנותנים לו – והראיה לכך נמצאת בעובדה שהפך לתופעה המגובה במאמרים, אתרי אינטרנט וספרות מחקרית. כולם מנסים לפצח את מה שהוא לכאורה לא יותר מג'וירייד מבדר, אבל הוא בעצם חתיכת קלאסיקה מודרנית מורכבת ועמוקה. אם זו ספרות זולה, אני לא יודע מה זו ספרות עשירה.

*ניב שטנדל הוא מבקר קולנוע

"ספרות זולה" הוא סרט "מגניב". יש בו דיאלוגים מגניבים, פסקול מגניב ודמויות מגניבות. אבל מגניב זה לא מספיק. האמת היא, שלמרות חשיבותו העצמית, בלב של "ספרות זולה" אין כלום. מדובר בסרט שרץ על ריק. כל הדמויות בו הן לא יותר מצינור ישיר להגיגי יוצרן ואלה לבד אינם מספיקים על מנת להעניק לסרט משמעות.

אין ב"ספרות זולה" אף רגע של רגש אמיתי או של הארה, אף אבחנה משמעותית על החיים. לא שכל סרט חייב להיות עמוק, אבל גם הסרט סוג ב' שמסתתר בתוך "ספרות זולה", ואולי יכול היה להיות מהנה, חנוק וקבור תחת ערימה של יומרות ומניירות.

הריקנות של הסרט רק בולטת יותר ממרחק השנים. כל מה שהיה חדשני אז – שיבוש הזמנים, הכותרות, הרפלקסיביות, המחוות – אפשר למצוא היום אפילו בסיטקומים הכי שמרניים בטלוויזיה. "ספרות זולה" הוא קצת כמו מישהו שנראה נורא מיוחד ומרשים בתיכון, אבל בפגישת המחזור מתגלה כנאד נפוח, שהשטיק שלו כבר דהה ורק אוהב לשמוע את עצמו מדבר. אני יודע שרב האנשים מאושרים רק מלשמוע את טרנטינו מקשקש – אני מחכה לרגע שהוא גם יגיד משהו.

*דין מובשוביץ כותב בכתב העת "סינמטק"