"שובר שורות": סיכום עונה מטורפת ומופרעת

את האמת שלו וולטר ווייט אומר מתוך פגיעות. אלו הרגעים המרתקים ביותר שלו, בהם מוח הקוואדרו-פנטיום שלו מפסיק לעבוד והוא נדחק לפינות האפלות בנפשו, המקומות בהם הוא מרגיש מאוים ובודד. מבעד לענני ההאנגאובר, לילה אחרי שהתרברב באזני האנק כי גייל הוא לא האייזנברג שהוא מחפש ובשיא הריב האחרון שלו עם סקיילר, הוא אומר את זה סוף סוף. מוציא את האמת על עצמו. גם אם יתנצל אחר כך בקול רפה ובשפיפות קומה, וולטר השלים את המטמורפוזה שלו וחצה את הקווים. אני לא בסכנה, אני הסכנה.

המשפט לעיל הוא שמסכם את מה שעל הנייר היתה העונה היותר מגומגמת, הכמעט רפוייה, ברצף של שלוש עונות מורטות עצבים במהלכן יוצר הסדרה וינס גיליגאן בחן, פירק והרכיב מחדש את הגבריות האמריקאית במאה הנוכחית. וגיליגאן לא מרחם על הדמויות שלו. להיפך הוא מעמת אותן עם הסכנה, הסכנה בלהסיר את הכבלים הנורמטיבים ולהיות, סוף סוף, הן עצמן. לממש את הפוטנציאל החבוי, ההרסני ורוחש מזימות שבהן כמו שהוא. ועם הומור. הומור מסוכן וטוב.

"Breaking Bad" (יסלח האל על התרגום הקלוקל שלה לעברית) היא סדרה שבעיקר חוצה את הקווים, לא רק שוברת את השורות, בין גאולה לבין חטא. בעונה הזו היא נעה בעיקר על ידי שני כוחות כבירים: אגו ונקמה. טוב לא יצא מזה, את זה כבר צופיה האדוקים של הסדרה למדו לדעת.

אז מדוע אנו ממשיכים לעקוב אחרי מעלליו - ויש שיגידו במידה מסוימת של צדק, הנמשכים יתר על המידה - של וולטר ווייט, ללא ספק אחת מהדמויות היותר מרתיעות שנראו בטלוויזיה? כדי לראות עד כמה רחוק הוא יילך עם הסכנה שבו. ובעונה הזו וולטר ווייט היה חרא של בנאדם, מלא חשיבות עצמית במידה בלתי נתפסת, תככן, נקמן, יהיר ופראנואיד. עם זאת, ברגעיה האחרונים הוא חזר לפחד, חזר להרגיש על בשרו את הסכנה. ווייט חזר להיות פגיע, וכדמות מורכבת, הוא תמיד היה במיטבו כשהוא פגיע. סצנת האקדח המסתובב בפרק 12, בו וולט נראה כנטמע בסיפור הכיסוי שסקיילר טוותה עבורו, מהמר אובדני פעם אחר פעם על חייו ומפסיד.

ומתוך ההפסד שלו ווייט חוזר, עוף חול טורדני שהוא, כיליי וממאיר יותר מאי פעם. הוסיפו על זה יריב חכם, מקצועי ועקרונית אכזרי ממנו בהרבה ששם אותו במצב האובדני הזה, ויש כאן שיא חדש בסדרה שהרגילה אותנו לשיאים בלתי צפויים. גיליגאן, אחד שלא יתן לדרמה טובה לחמוק מידיו, כמעט מבלי משים ובהרבה תחבולות חזר לטפל בדרך שונה ומפותלת עוד יותר בנושא שריתק אותו אל וולטר מלכתחילה: נאמנות גברית. נאמנות של גבר לעצמו, למשפחתו, לחלומותיו וברגעים הקיצונים והמפרקים (ויחסית לעבר הם היו מועטים, אבל לעזאזל, היו כאלו העונה) לשותפו המתחלף.

"שובר שורות": כך נפתחה העונה הרביעית

"שובר שורות": זה מה שהופך אותה לסדרת מופת

"שובר שורות": דברו על זה בפייסבוק

יחד עם השינוי במבע הקולנועי של הסדרה, גיליגאן יצר בעונה הנוכחית סימטריה תסריטאית מעניינת ומרובדת עם מערכת היחסים המסוכנת והמורכבת בין וולטר לג'סי, זו שנטלי דוברזן הטיבה להגדיר בוואלה! תרבות כ"אחד מסיפורי האהבה המפתיעים והמרגשים בתולדות הטלוויזיה, והיא זו שמספקת לסדרה את מרבית העומק הפסיכולוגי האדיר שלה ולצופה את העוגן הרגשי". כינונה של הבינאריות המוחלטת בין וולטר לגאס פרינג בתחילת העונה, נתנה בידי גיליגאן כלים לא רק להעמיד למבחן נוסף את השותפות הרעועה אך הבלתי ניתן להפרדה בין ג'סי לוולטר, אלא גם לייצר ממנה עוד תתי-שותפויות המורכבות גם הן מזוג ניגודים: פונקציונליות ורגש. החומרים מהם עשויים קונפליקטים מורטי עצבים.

המתח הזוגי בין וולטר לסקיילר התפוגג, והם הפכו למעשה לשותפים עסקיים מרוחקים רגשית אך חולקים את אותו פח. הסצנה עמוסת הסאב והמטא- טקסט בה שניהם עושים חזרות על סיפור הכיסוי שלהם היא מופת תסריטאות, המסבירה את מערכת היחסים החדשה שלהם פר-אקסלנס. יחסי החונך-חניך של ג'סי ומייק, שהיו בתחילה פונקציונליים (להרחיק את ג'סי מוולטר לקראת חיסולו של האחרון) והתפתחו לכדי סימנים של חיבה כנה והצלת חיים. התלות התכננית אחד בשני של וולטר וסול גודמן (אחת הדמויות המנצחות של הסדרה) שמונעת על פניו מכסף, אך יחד עם סקיילר כשותפה עסקית נטענה בקשר רגשי-יצירתי כי שניהם מפחדים מאותו אדם.

הפערים בין הגלוי לנסתר, המתח והדאגה הכנה האינהרנטים במערכת יחסיהם של האנק ו-וולטר הקוצנו עוד יותר והיו לפרקים אבן רחיים על צווארו של וולט וגלגל הצלה לשניהם; האנק חזר לחיים בגלל וולט, וולט נאבק על שלו בגלל חושיו המחודדים של האנק. אך בסצנה אחת מבריקה המחלצת ממך את ה"וואו" הזה שהסדרה הזו הרגילה אותנו, גיליגאן רמז ברמיזה עבה על שותפות גברית אחת רדומה שבעצם הניעה את העונה כולה - לוס פויוס הרמנוס.

גאס פרינג, מין טרמינטור נטול הבעה, מסוגל להגיד מונולוג שלם רק עם זוג עיניו והעפעפיים שלו. יחד עם הקול הרך, החזות הפגיעה, העינים של גאס מדברות חזק. קונגלורמט הפשע התגלה באמצע העונה כמי שמונע לא מתאוות בצע, אלא מנקמה. אמנם הוא "תמיד נמצא 10 צעדים לפני" כפי שוולט טען, קר מזג, אכזרי, רואה ויודע כל, אך מתחת ומעל פני השטח, גאס רוצה נקמה; נקמה על רצח שותפו מול עיניו בבריכה אצל ראש הקרטל. הדרך בה דיבר גאס הצעיר על שותפו, עם זוג עינים קורנות, בקול שכולו חיבה, יריאה, התנצלות והערצה, העיניים אשר יתרוקנו מהבעות רגש בעתיד, יחד עם נקיטת פעולה של חיים או מוות (ההרעלה העצמית שלו בבריכה והסיכון שלקח) מרמזות כי לא מדובר רק בשותפות עסקית גרידא סביב מתכון מנצח לעוף או יכולת לעשות את המת' הטוב ביותר, אלא יותר מזה. הרבה יותר. רגש. אהבה אולי.

בידודו העקבי מנשים יוצקת מורכבות נוספת לאניגמה הפסיכופטית שהיא גאס פרינג. הלב שלו נשבר. הוא פגיע. פרינג הפך מאפוזיציה בינארית לווייט לדמות מראה שלו הפועלת בכיוון הפוך. עם הרבה רעש, חבורות והיסטריה, וולט מתרחק ככל שיכל מהיכולת להרגיש ומבודד את עצמו לחלוטין (משפחתו בבית של האנק ואילו הוא בחוץ) ואילו פרינג, קר מזג לכאורה, בוער מרגש הנקמה. הפיצוץ הוא כמובן, בלתי נמנע. הדרמה הזו, מאבק האיתנים, רווי הדם, השיקולים העסקיים, התככים, הכסף והרגש בין פרינג לוויט חייב לבוא על סיומו בפרק האחרון. לא לחינם קרא גיליגאן לפרק האחרון (אותו כתב וביים) face off.

בידודו היחסי של ווייט והפיכתו כדבריו, לסכנה של ממש בעונה הזו, פינה את הזירה לגיבור המופנם של הסדרה, בחור שובה לב ופעור עיניים בשם ג'סי. ג'סי הפך מדמות מצוירת, חד מימדית, גרוטסקית לפרקים ומאוד צפוייה (הדבר היחידי המפתיע בה היא מידת הנזק שיעשה) לבנאדם, לגבר. הוא הדמות הראשית של העונה הרביעית והיחידי שלמעשה חווה בה שינוי מוחלט ושלם. וולטר נחתם סופית כרוצח קר מזג ומחושב, עם שליחתו את ג'סי לחסל את גייל כדי להציל את עצמו ואז ג'סי נכנס פנימה.

ממצב אפאטי שהתבטא בביתו - הסצינות באווירה הקודרנית של מסיבה שיצאה מכלל שליטה הזכירו את האמפסטרדם מהעונה השלישית של "הסמויה" – ג'סי, שיכל להשתלב בקלות באנסבל הדמויות של סדרת המופת ההיא, זינק החוצה אל תוך עצמו. הוא ניקה את הבית, גילח (גם הוא) את ראשו ועמד, לראשונה בסדרה, על עצמו בעצמו. רמזים לכך היו בשיחות הגמילה שלו, אך ג'סי, מחפש דמות אב סדרתי שהוא, גילה מה יש לו ביד ובלב. התהליך האיטי מאוד במונחים טלוווזיונים ריבד את דמותו של ג'סי ובדיעבד, היה הסיפור הפסיכלוגי המרכזי בעונה הרביעית.

לקראת סוף העונה ג'סי הפך בעצמו לדמות אב לאחר, ברוק, בנה של אנדריאה שהיה בסכנת חיים. לג'סי, בניגוד לשותפו ודמות האב המשפיעה שלו, יש עוד תקווה. הוא יכול לזכות בגאולה כי הוא לא באמת מסוכן, רק אבוד בדומה לוולטר ווייט של העונה הראשונה.

כפי שעשה בפרק "הזבוב" המופתי בעונה השלישית, גיליגאן דואג לשמור בדרגת רתיחה את המתח בין הגלוי ובין הנסתר ביחסיהם של וולטר וג'סי, ולטעון אותו מחדש, נפיץ מתמיד, לקראת העונה האחרונה של "שובר שורות". העונה הבאה, ככל הנראה תהיה כמו קודמתה – משחק חתול ועכבר בין שני מוחות אנליטים ואנשי מקצוע מעולים בעלי היסטוריה טעונה בכל טוב בינהם – האנק ו-וולטר ווייט ואנחנו יודעים מי המסוכן מבינהם. ברובד אחר, העונה הבאה תבחן את השותפות הגברית לאור השוט המסיים של העונה הנוכחית, שוט אשר מדגים יותר מהכל את מדוע הסדרה הזו היא מופת טלוויוזיוני - שילוב של אימה ריאלית, הבנה אמיתית של מניעי הדמות ומתוך זה יצירת מומנט של הפתעה הגורם לצופים לתפוס, ליותר מפעמיים, את הראש בבהלה, בעתה וחוסר אונים מול מה שבשנייה הפך מלא הגיוני לדבר שצריך לעשות.

הערה אחרונה: אני מת על ההומור של ברייקנג באד. העונה הוא הגיע לקצה ביזארי עם הווידאו של גייל מבצע קריוקי ללהיט האייטיז של פיטר שילינג, והיה נוכח גם ובעיקר ברגעיה המבעיתים ומעוררי הפלצות של הסדרה. ההזרה שגיליגאן עושה למצבי קיצון של חיים ומוות בעזרת הומור (סצינת המעלית של וולט בבית החולים בפרק האחרון למשל) וההטמעה המאד טבעית של הומור שנון וסלפסטיקי כאחד בסדרה מזכירה את הרגעים הטובים של האחים כהן, עוד שניים שיודעים שאין דבר מפחיד, מרגש וטוב יותר מאשר הומור בריא בסיטואציות חולות. נתראה בעונה הבאה.