"האחים קרמאזוב" של פיודור דוסטוייבסקי היא מסוג היצירות שכל נסיון לכתוב עליהן ביקורת סטנדרטית נראה כמיזם ספק מטופש ספק יומרני. מצד אחד הספר הוא אדיר מימדים (קרוב ל- 1000 עמודים), מרובה דמויות, נושאים ועלילות, כמעט בלתי ניתן להכלה. מצד שני, מדובר בספר שהוא שם דבר, יצירת מופת שהוכיחה את עמידות המוניטין שלה לאורך מאה ומשהו השנים מאז שנכתבה. לכן, חשוב להדגיש שהביקורת הנוכחית לא מתעתדת לאמירות מוחלטות או לניתוח עומק שאפתני, אלא בעיקר מנסה לסייע לקורא ששוקל לצאת למסע המאתגר עם "האחים קרמאזוב" ואולי גם לתת למי שכבר יצא למסע הזה כמה נקודות למחשבה.
"האחים קרמאזוב" הוא סיפורם של שלושה אחים: דמיטרי, איוואן ואלכסיי. אביהם הוא פיודור קרמאזוב, שוטה הולל וחרמן, שהזניח את בניו בילדותם ובבגרותם מתקמצן איתם על כל גרוש. כאשר בין האח הבכור דמיטרי לאב מתפתח סכסוך כספי מהול בתחרות שלהם על לבה של אותה אישה, מתגבר הרושם שבשלב מסויים אנחנו צפויים לחטא נורא, ולאחריו גם לעונש אכזרי.
למרות העובדה ש"האחים קרמאזוב" הפך ברבות השנים לשם דבר, הרי שבמידה רבה מדובר ביצירה שנויה במחלוקת, שלצד אוהדיה הרבים, יש לה גם לא מעט מקטרגים. הסיבה לכך גלויה לעין, וגם מעריצי הספר יאלצו כנראה להודות בזה: "האחים קרמאזוב" הוא ספר ארכני, שלא לומר טרחני. "האחים קרמאזוב" אגב, היה אמור להיות, לפי הצהרתו של המחבר, מעין הקדמה לספר אחר, חשוב יותר, העוסק בעלילותיו של אלכסיי קרמאזוב 13 שנים אחרי, אך דוסטוייבסקי הלך לעולמו לפני שהצליח לסיים את החזון הספרותי שלו.
אין כאן רוב הזמן את הדיוק והסחף, שאפיין את "החטא ועונשו" ואת "האידיוט", הרומנים הגדולים של דוסטוייבסקי. האקספוזיציה שלו נפרשת על פני יותר מ-500 עמודים לא פשוטים לצליחה; שבהם, אם ננקוט בלשון עממית - "לא קורה שום דבר". גם אחרי שצלחתם את החלק הזה והגעתם לחלקים המרתקים (רצח ואחריו הליך משפטי), העלילה עדיין ממשיכה להתגולל בקצב איטי ועם לא מעט היסחפויות. שלא לדבר על ריבוי הטעויות, חוסר העקביות בפרטים ועוד כהנה וכהנה מכשלות.
בקיצור, קשה להאמין שדוסטוייבסקי כתב יותר מדראפט אחד לרומן. התחושה היא שהספר נכתב בסחף וללא משמעת, מבלי לתת את הדעת על הפרטים הקטנים. אין כמעט ספק, שאם "האחים קרמאזוב" היה רואה אור בימינו, היינו אומרים עליו שהוא משווע למספריים של עורך מיומן, שיקצץ מהרומן כמה מאות עמודים.
יהיו שיגידו, שדוסטוייבסקי היה זקוק למרחב הזה כדי לחדד את רעיונותיו הפילוסופיים ולפתח את הדמויות המרובות, אך האמת היא שגם כאן רוב הזמן התחושה היא של חוסר מיקוד ורישול. חלק מהדמויות, ובראשן הדמות הראשית לכאורה של אלכסיי קרמאזוב וגם רוב דמויות הנשים, נותרות פשטניות מאוד ונטולות מורכבות אמיתית. מצד שני, הפילוסופיה של דוסטוייבסקי, שב"חטא ועונשו" למשל, בוטאה בעוצמה מחניקה ממש, לא מתגבשת כאן לאחדות עוצמתית, למרות ריבוי הרעיונות המרתקים
אז למה בכל זאת "האחים קרמאזוב"? קודם כל, מכיוון שדוסטוייבסקי הוא אחד הגדולים וכל יצירה שלו היא מרתקת, במיוחד אם מצליחים להתעלם מהלאומנות, האנטישמיות המובהקת והנוצריות המוקצנת שצובעות את נשמתו הספרותית. גם ב-500 העמודים המאתגרים הראשונים, אי אפשר שלא להתפעל מההצטיינות של המחבר בטוויית עולם בדיוני מפורט מאוד מתוך מארג של אמירות ומעשים שגרתיים לכאורה. האופן שבו דמות של אלכסיי משמשת כצופה תם מהצד, המתוודע יחד עם הקורא לארועים דרמטיים שכמעט אף פעם אינם מתרחשים מול עיניו, הוא מבריק במיוחד. גם העיסוק המיוסר של דוסטוייבסקי בשאלות של משמעות החיים ועתידה של האנושות הוא מעורר השראה, עמוק ורב עניין.
כאן המקום לדבר על התרגום. נילי מירסקי, כלת פרס ישראל, היא מתרגמת מעולה והמקבילה העברית שמצאה לשפה של דוסטוייבסקי היא נפלאה. באחרית הדבר שלה, מדברת מירסקי על פריצת הדרך של התרגומים העבריים החדשים לקלאסיקה, שנובעת מהעזתם של המתרגמים לנקוט בשפה פשוטה, במקומם "עברית תרגומית" שאפיינה את תרגומי העבר והביאה להתיישנותם המהירה.
מירסקי ללא ספק שכללה את הדבר הזה באופן מופלא, ויצרה עברית שהיא ספק דיבורית ספק ספרותית, שלוכדת באופן מקסים ממש ונאמן להפליא את המהות של דוסטוייבסקי. בתחילת הקריאה בספר עוד פזלתי מדי פעם למקור הרוסי, אך בשלב מסויים הגרסה העברית של מירסקי ניצחה ושקעתי בה לחלוטין.
לסיכום העניין, "האחים קרמאזוב" הוא דוסטוייבסקי "למיטיבי לכת". לא בהכרח מומלץ להתחיל מהספר הזה את ההכרות עם עבודתו של הסופר הגדול. התחילו עם "החטא ועונשו" ו"האידיוט", שני רומנים שהם פסגת יצירתו. אם תתאהבו, תוכלו להמשיך לאתגר של "האחים קרמאזוב".
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, בתרגום נילי מירסקי, 998 עמ', עם עובד