תקופת ההמתנה לשובו המיוחל של גלעד שליט היא גם תקופת הזוהר של כתבי הצפון, וליתר דיוק שניים: יוסי מזרחי מערוץ 2 ואלי לוי מערוץ 10. המהדורות נפתחות בדיווח קצר על האין-חדשות היומי בנושא שליט (בג"צים? ידענו שיהיו כאלה; איומים לטרפוד העסקה? עוסקים בהם מהיום שהיא נוצרה), ואז, במעבר חגיגי לכתבים העומדים על המדוכה ומחכים לרגע הגדול שלהם: הדיווח היומי ממצפה הילה, ממפתן ביתה של משפחת שליט או בעצם עד להיכן שמותר להם להגיע ממילא הצופה הממוצע אינו יודע איך נראה הישוב וגם לא יידע.
מכאן, מזרחי ולוי בעצם מנהלים את המאבק האכזרי והאירוני מול שעון החול שמוקצב להם, כשהחל מאמש (ראשון) הצטרפו גם התותחים הכבדים - תמר איש שלום עצמה עלתה לישוב, כמו גם אילה חסון ויואב לימור בערוץ 1. הרי עבודת השטח בצפון קשה גם ככה, ולמעשה מאז השריפה בכרמל לפני שנה, הכתבים המקומיים לא באמת זוכים לתשומת לב בין הכתבים המדיניים והפרשנים הבטחוניים. המהות האנושית שבבסיס סיפורו של גלעד שליט ("הילד של כולנו" וכו') גוזרת גם על החדשות עיסוק בצבע, ואחרי הצבע מזרחי ולוי נאבקים: חברים מטאטאים את המדריכה, אביבה שליט מדברת בטלפון, הילדים מנפנפים בדגלים ושרים "הבאנו שלום עליכם" (המשפחה תסתפק כרגע בבנה, לא?) כולם חלק מהקרב על זמן האוויר, על השניות המתוקות האלו שבהם דני קושמרו אומר "יוסי מזרחי, במצפה הילה מתכוננים" ואז העיניים נפתחות, החיוך מתרחב. כן דני, הם עדיין מתכוננים. כמו שהתכוננו אתמול, כמו שהתכוננו לפני יומיים.
גלעד שליט בדרך הביתה - סיקור מיוחד:
בג"צ ידון בעתירות המתנגדים לעסקת שליט
במצפה הילה מבטיחים: "נניח לגלעד לנפשו"
גלעד שליט חוזר - השאירו את הציניות בצד
האם הטלוויזיה הישראלית מגזימה בסיקור שובו של שליט? דברו על זה בפייסבוק שלנו
אין שום דבר רע בחיפוש הצבע בסיפור שנמשך חמש שנים והפך לחלק מהגדרת הישראליות באופן שהכי מתקרב לזיכרון השואה ובדרך לעקוף את מורשת רבין. מהדורות החדשות, בכל פורמט, חייבות להמשיך ולעסוק בנושא חזרת גלעד שליט כי זה, לשם שינוי, אכן הדבר החשוב ביותר שקורה במדינה כרגע. עם זאת, שידורי מצפה הילה, שהתבססו במקום מאז החליטה משפחת שליט על פירוק האוהל, מעידים יותר על תסכול וחוסר אונים מול הזמן שלא זז עד ליום שלישי, מאשר על חומרים אמיתיים וחדשותיים מעניינים.
מזרחי ולוי כמובן רק עושים את עבודתם, אבל במוצאי שבת, אחרי שנועם שליט אמר בפעם החמישית שזה לא נגמר (משהו שגם הציבור הישראלי לא ממש מתייחס אליו באווירת החג שאופפת את המדינה בשבוע האחרון), נראה שהמיאוס חצה גם את התשוקה לפתוח מהדורת חדשות. קודם שיגיע, אחרי זה תעבירו את השידור.
אבל לא בין הצורך החיוני וההכרחי להיות במקום לבין מה שעובר על הטלוויזיה הישראלית בימי "ונעבור למצפה הילה" ישנו בור עמוק של ריק וריח של זמן אוויר מבוזבז ומיותר, ריח שמעורר דאגה לקראת הרגע שבו הישוב הגלילי באמת ירעש. אם עכשיו, כשאין שם דבר בעצם מלבד חברים שמטאטאים מדרכה, ישנה היסטריה שכזו, מה יקרה כששליט ירצה לצאת לחצר לרגע?
יום השידורים של מחר צפוי להיות אחד החשובים בתולדות הטלוויזיה הישראלית. העידן הרב-ערוצי טרם התמודד עם שובו (המיוחל, המיוחל) של שבוי מלחמה, שנחטף בהיותו במדים, בניגוד לאלחנן טננבאום למשל, שהיה אזרח ונסיבות חטיפתו שונות בתכלית מאלו של שליט והיחס הציבורי כלפיו הושפע מכך ישירות. גם במשדרי החדשות עצמם עסקו הפרשנים והכתבים סביב שאלת הסיקור וכל אחד, מרוני דניאל ועד רביב דרוקר, טרח להבהיר עד כמה חשוב לשמור על המרחב הסטרילי. בשטח, מדיניות "ונעבור למצפה הילה" מעוררת חשש שברגע האמת, הזהירות ושמירת הכבוד של ערוצי הטלוויזיה יקרסו מול הדחף לתמונה המבוקשת. במצפה הילה תיבחן הטלוויזיה הישראלית, ובינתיים, התוצאות מדאיגות מאוד.