קולדפליי מוציאים אלבום חדש: למה כל כך שונאים אותם?

משהו קרה לקולדפליי בעשור מאז היתה להפתעת הרוק הבריטית הכי מרעננת של תחילת ה-2000 ועד היום, כשהיא אחת הלהקות הגדולות והאהובות בעולם, אך שונאיה הם דיוויזיה לא פחות קנאית ואלימה מאוהביה. התיעוב ללהקות ענק שמתפקדות גם כקונגלומרטים לייצור כסף וגם כחברות באו"ם מטעם עצמן הוא לא דבר חדש, אבל כשזה מגיע לקולדפליי, נדמה שהשיניים הטוחנות חדות ואכזריות יותר; ככל שעובר הזמן, גם הסבלנות כלפי כריס מרטין ושות' מתקצרת. ערב הוצאת אלבומם החדש, "Mylo Xyloto" - השם המוזר והמעצבן אכן מעורר תהיות לגבי שפיות הלהקה גם בקרב מעריציה - נדמה שמעמדה של קולדפליי בקרב שכבת מאזינים איכותית ואינטליגנטית נמצא בשפל חסר תקדים.

אבל זה לא תמיד היה כך; כשקולדפליי החלה את דרכה לפני קצת יותר מעשור, היא נהנתה מהילה ברנז'אית בריטית שידעה לחבק את כריס מרטין, ילד מתוק ובתולי ולזהות את הכישרון החד-פעמי שלו להיות פרפורמר שמשלב נאיביות וסקס-אפיל וכמובן את כישרון כתיבת השירים האדיר שלו. הרוק הבריטי, שטוף הילת "OK Computer" של רדיוהד מצד אחד ומלא הגעגועים ללהקות פשוטות יותר מימי פריחת הבריט-פופ ראה בקולדפליי את התגשמותן של כל המשאלות.

כך, שלושת האי.פי'ז שהוציאה הלהקה בסוף הניינטיז נחטפו על ידי אנשי תעשייה ובסופו של דבר, אלבום הבכורה "Parachutes" התפוצץ ברעש כל כך חזק, עם ציון 9 ב-NME ופרס גראמי, בקטגוריה האלטרנטיבית כמובן. "Trouble" ו-"Everything's Not Lost" היו ההמנון של מי שרצה את טום יורק בגרסה פחות כאוטית, "Shiver" הביא את הריף הכי מרגש ומרענן מחוץ לעולם של הסטרוקס והווייט סטרייפס ו-"Don't Panic" היה השיר לאנשים שהולכים למסיבה בשביל לעמוד בצד ולבהות בחיים עוברים עם כל שיר שבו הם לא לקחו את הצעד קדימה. גם בארץ, מבקרים גבוהי מצח יחסית כמו גל אוחובסקי ואפילו "הקצה" של גלגלצ השמיעו את קולדפליי והשתלבו בשיווקה כהרכב אינדי, רק נחמד יותר.

לצד זאת, הרגע שיצג יותר מכל את מה שקולדפליי הביאו לרוקנרול דאז היה דווקא הקליפ של "Yellow", מסוג ההמנונים שקולדפליי רשמו אחריהם פטנט ושכפלו כאילו מדובר בנעליים שתפרו ילדים סינים בסווטשופ כלשהו. השוט הנפלא של כריס מרטין הולך על החוף לכיוון המצלמה כשמאחוריו הלילה מתחלף ליום ייצג את כל התקווה והייאוש שהיו במוזיקה של קולדפליי אז; רגעים של אושר ודכדוך שכולם ביחד מחזיקים את הסוד של המוזיקה בביצים. "Yellow" הפך את קולדפליי מסתם להקה טובה ומעניינת ללהקה שאתה שם עליה את הכתף והולך לישון, בידיעה שתקום והיא תספר לך שממילא לא הפסדת כלום. הרי בכלל לא יצאת אף פעם מהחדר.

מצד שני, סצנת האינדי האמריקאית תמיד התייחסה לקולדפליי בחשדנות, כפי שעשתה כמעט כלפי כל להקה בריטית מאז שנת 2000, השנה שבה הרוק האמריקאי חזר להכתיב את הטון עם אותו גל מפורסם מניו יורק (הסטרוקס ואינטרפול) ודטרויט (ג'ק ווייט וכל מה שנגע בו). מגזינים כמו פיצ'פורק לעגו לצליל החנפני של קולדפליי, לעג שהפך לנחלת הכלל החל מאמצע העשור הקודם, וראה בלהקה מעין סוס טרויאני בדרך לחלום על אצטדיונים ומכירות של דיסקים בחנויות שאסור למכור בהם מגזינים עם הומואים על השער.

השנים שבאו אחרי "Parachutes" הראו שדווקא הסצנה האמריקאית זיהתה נכון את העתיד של קולדפליי, אבל ההתעלמות מהדרך שלה לשם היא לכל הפחות בעייתית; "Parachutes" הוא אולי אלבום רך, אבל קשה להתעלם מעוצמת הלהיטים שלו, באותה מידה שאי אפשר להתעלם מכך ששיר כמו "Angels" של רובי וויליאמס הוא להיט פופ שמוכר למאות מיליונים, אבל מכל הסיבות הנכונות – פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. קולדפליי, בכל אלבום שלהם, הקפידו לייצר לפחות 2-3 שירים כאלה, מ-"In My Place" ו-"Warning Sign" מהאלבום השני "A Rush of Blood to The Head", דרך "Speed of Sound" ו-"Talk" באלבום השלישי "X&Y", ועד "!Lost" מהאלבום האחרון, "Viva La Vida".

בכל השירים האלה, קולדפליי הקפידה על איזון פנומנלי בין הגבוה להמוני, בין הגיטרה בסולם שגם ממיס את המוח וגם מקמץ את האגרוף, מעברי תופים שכל ילד יכול לחקות עם ידיים חשופות על שולחן בית הספר וכמובן ההוקים הפזמוניים של מרטין שהצליחו להגיד הכל, לפעמים מבלי להגיד כלום. גם שיר נטחן ומעצבן כמו "Clocks", למשל, כל כך קליט, שאפשר לשנוא אותו, אבל הוא בנוי מאוסף מלודיות קטלני, שיצר גל חיקויים לליין הפסנתר-בס-תופים החכם שלו, כולל "משהו קטן וטוב" של משינה.

בנוסף, צריך לזכור שכריס מרטין לא לבד בקולדפליי; חבריו להרכב, שמעטים האנשים בעולם שזוכרים את שמותיהם (ג'וני באקלנד הגיטריסט המעולה, גאי ברימן הבסיסט היציב ו-וויל צ'מפיון, מתופף מצוין ולא מוערך מספיק), מספקים לו את הכר הנרחב להיות סולן מיוחד למדי בנוף של חקייני איגי פופ ומיק ג'אגר. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל כשכריס מרטין עולה על במה, אתה יודע שכריס מרטין עלה על הבמה.

אז מה בעצם קרה לקולדפליי? נהוג להשוות את ההידרדרות התהומית במעמדה של הלהקה בקרב אוהבי מוזיקה רבים לזו שעברה על U2 במעבר מימי האש הבלתי נשכחת של האייטיז לזו של האצטדיונים הבלתי נגמרים, הבמות המסתובבות ב-360 מעלות ואכילת הראשים של בונו. הכניסה של בריאן אינו, המפיק המבריק שהיה לו חלק עצום בהתנפחותה של U2 למימדי גלקסיה משל עצמה, לתוך חייה המקצועיים של קולדפליי באלבום "Viva La Vida" רק תרמה לדמיון, כמו גם היותה של קולדפליי להקה עם מצפון חברתי – פחות בכיוון אפריקה, יותר בכיוון הטרנד הירוק ששלט בעולם לקראת סוף העשור הקודם. גם שיריה של קולדפליי עברו תהליך בנאליזציה כואב, שהפך אלבום כמו "Viva La Vida" לפח אשפה משובץ ביהלומים שפשוט היה קשה להבחין בהם.

זו השוואה מעט בעייתית, מכמה סיבות: ראשית, עם כל הכבוד לקולדפליי, אין לה כיום רבע מגוף העבודות שהפכו את U2 ללהקה שמקומה בנצח מובטח עוד לפני שבונו בכלל פתח את הפה. יש לה שירים אדירים, ברמה הגבוהה ביותר, אבל אין לה אלבום ברמה של "Boy" וגם לא "War" ובטח לא "Joshua Tree", נקודת האל-חזור של U2 לפני הנפילה לתהום. כמו כן, קולדפליי לא היתה פריצת דרך ביחס שבין מיינסטרים לאינדי כפי ש-U2 היתה בבריטניה ו-REM (עוד להקה שהשפיעה מאוד על קולדפלי) בארצות הברית. הדרך שקולדפליי עברה בין אלמוניות לתהילה היתה פשוטה וקצרה בהרבה, כיאה לעשור בו פרצה. במובן הזה, השנאה התהומית ל-U2, שנאה שמוחקת שנים של הישגים משמעותיים, כואבת בהרבה.

על הבמה, קולדפליי נותרה שואו מתוקתק ומלהיב, בעיקר בזכות מרטין; אולם, מרטין גם הפך לבעיה בפני עצמה. עם השנים, סולן קולדפליי פשוט הפך לדמות שהעולם לא יכול היה להאמין לכאב שלה; ממילא הוא תמיד היה יפה תואר ומוכשר יותר מכולם. אחר כך הוא גם התעשר, מילא את הארון בפרסים ובנוסף נשא לאישה את גווינית' פלטרו, שהיא גם כוכבת הוליוודית וגם דמות שלא מעט אנשים אוהבים לתעב; התגובות להשתתפותה ב-"glee", למשל, גבלו ברשעות מוגזמת אפילו כלפי סלב. גם שיתופי הפעולה שלו עם ג'יי זי וקניה ווסט (בנפרד) לא תרמו לאפיל המגניב של מרטין ודווקא נזקפו לרעת שניים מהראפרים החשובים והחדשניים בעולם, שהואשמו בהתמסחרות והתחנפות לזמר הכי לבן שיש.

כשמרטין ניסה לתקן את מעמדו באמצעות ראיונות כנים מאוד, בהם העיד על קשיי הלהקה ("U2 ניסו להיות שוב הלהקה הכי גדולה בעולם, אנחנו פשוט ניסינו להיות שוב להקה" אמר בראיון לפני צאת האלבום הקודם) ואף קריצות למה שהמבקרים אוהבים (הריף המבוסס על "Computer Love" של קראפטוורק ב-"Talk", למשל), רק הגבירו את התיעוב כלפיו וסימנו אותו כחנפן וחסר חוט שדרה. וכך, שיר מקסים עם טקסט יפה ומקורי על חברות כמו "Talk" אבד לו בין היומרנות והפוזה של מי שהפכה ללהקה הגדולה בעולם, אבל שמטה את בסיס המעריצים הראשוני שלה. אולי הרגע המלעיג מכל נמצא בסיבוב ההופעות האחרון של הפט שופ בויז, שם ניל טננט לוקח הפסקה מ-"Domino Dancing", מחליף לבגדי מלוכה ויוצא לבצע את הפזמון המגוחך של "Viva La Vida", ברגע שהוא מצד אחד הצדעה מלאת כבוד לקולדפליי מצד גאוני הפופ, אבל גם בדיחה על המגלומניה של מי ששר "נהגתי לשלוט בעולם".

עם כל המטען הזה קולדפליי מגיעה לאלבום החדש שלה, וכל הסימנים המוקדמים הראו שהבעיות עדיין שם: הסינגל המקדים שהוציאה הלהקה, "Every Teardrop Is A Waterfall" המשיך את הקו השמרני והמשעמם של שירי "Viva La Vida" וגם האי.פי שליווה אותו פשוט לא היה טוב, חסר ניצוץ ואדג' שתמיד היה בשירי קולדפליי. "Paradise", הסינגל הרשמי הראשון מתוך האלבום כבר הראה סימני שיפור, ולמרות פתיחה מפוהקת סטייל אניגמה ואמה שפלן, מרטין מפציץ בקולות מוכפלים בפזמון קליט ומצוין וסי-פארט סוחף.

אבל קולדפליי לא הסתפקה בציפיות העצומות ממילא מהם, והגדילו לעשות כשגייסו את ריהאנה לאחד השירים המוזרים באלבום, "Princess of China". גם כרעיון, מדובר בצעד תמוה. אי אפשר לדמיין את ריהאנה משתתפת באלבום של קולדפליי של שלושת אלבומיה הראשונים, למשל. אבל קולדפליי של 2011 פשוט נשמעת כמו להקה שנמאס לה להתמודד עם כל זה.

אבל בסופו של דבר, מהאזנות לגרסה שדלפה לרשת, "Mylo Xyloto" הוא אלבום בסדר, אפילו בסדר גמור. לצד "Paradisde" המוצלח גם "Charlie Brown" הוא שיר מיינסטרים טוב מאוד, "Major Minus" הוא בדיוק מה שבונו היה עושה אם היה לו קול כמו לכריס מרטין ואומץ להוריד את משקפי השמש; אולי עם פחות 3-4 שירים (11 קטעים, כולל קטעי המעבר הקצרים באלבום), אפשר היה לדבר על אלבום מצוין ממש ועדיין, "Mylo Xyloto" מכיל שכבות מגוונות יחסית של הפקה מוזיקלית בחסות בריאן אינו, מומחה בחלל וזמן, מה שמחייב עוד האזנות רבות כדי לרדת גם לעומק הקונספט שקולדפליי ביקשה ליצור.

אבל גם אם "Mylo Xyloto" היה כישלון קולוסאלי מבחינה אמנותית, קולדפליי הרוויחה את הנקודה בזמן בה אפשר יהיה לחזור אליה שוב ושוב ולצפות ממנה להבריק, כי היא כבר היתה שם. אנשים שאוהבים מוזיקה באמת נוהגים להתלונן על מכונות השיווק והיח"צ שמעקרות את החוויה המוזיקלית ומפרידות בין הקהל לצלילים עצמם. גם המאזינים עצמם צריכים לדעת להפריד בין המכונה שנועדה להפוך את קולדפליי ללהקה הגדולה בעולם לבין המכניזם המוזיקלי של הלהקה הזו, שלפעמים נופל לקרשים, אבל גם יודע לקום מהם ולהגיד, כמו באלבום הבכורה הקסום שלהם, ששום דבר עוד לא אבוד.