שמחת תורה: גם נינט טייב לא הצליחה מבראשית

נהוג לראות בנינט טייב סמל ומופת לעידן הצלחות האינסטנט, שבו אדם הופך מאלמוני לכוכב בן רגע; כלומר סמל לאדם שלא עבר דרך חתחתים בביצה של תעשייה מורכבת, אלא מי שבא, ראה - כנראה גם שר או רקד או אכל מוח של עכביש בדרך - וניצח. אבל טייב, מה לעשות, לא באמת הצליחה במכה הראשונה. למעשה, עד שטייב סגרה את הסיפור של העשור הקודם עם הפאוזה בפזמון ב"ים של דמעות" בגמר "כוכב נולד", היא ניסתה את מזלה בכמה תחרויות כשרונות; בחלקן היא נצחה ("קולות וצלילים" של הטלוויזיה החינוכית, שנת 2000) ובגדולה שבהן עד "כוכב נולד" היא הפסידה ("המלך הבא" של ערוץ בריזה), אבל בכולן היא התנסתה עד לרגע הגדול שלה.

מעבר לאירוניה הטמונה בדרך הזו (טייב, מי שאמרה על המוזיקה המזרחית "מוזיקה מהישבן ומטה", השתתפה בתחרות של ערוץ שיועד לקהל המזרחי והתבלטה בביצוע לזהבה בן), האופן שבו טייב הגיעה להצלחה מלמד שגם כשאנחנו מדברים על ריאליטי, המציאות היא דבר מורכב מאוד.

על השאלה מי היא מירי פסקל יכולים היום להשיב לא מעט ישראלים, וחלקם בוודאי ישמחו גם להוסיף ציטוט כדוגמת "מי בוכה? נכנס לי חומייני לאף". אבל כש"אחד העם 1" עלתה לאוויר בתחילת שנות האלפיים היא נחלה כישלון מוחץ. היא שודרה אמנם במשך שתי עונות, אולם אלו הסתכמו ב-14 פרקים בלבד, ומבקרי הטלוויזיה מיהרו לקטול. עם השנים צברה הסדרה קהל אוהדים גדל והולך וקיבלה מעמד קאלט, שהוביל לשידורים מיוחדים ביום העצמאות ולבסוף גם לסדרת המשך שקצרה שבחים בשם "אחד העם 101".

בסדרה החדשה שונה פורמט המערכונים, הכוכבת עברה מדירת שיכון ברמת גן למגדל פאר וכנראה שכחה מאחור את הקסם האישי שהביא אותה למעמד הזה מלכתחילה. פרק הבכורה של "אחד העם 101" זכה אמנם לרייטינג גבוה במיוחד, ככל הנראה בשל האהדה לסדרת המקור, אולם בפרק הסיום האובדני של מירי פסקל וחבריה כבר צפוי הרבה פחות אנשים. מי יודע, אולי בעוד עשור גם "אחד העם 101" תהפוך למיתולוגית?

"ראיתי את העתיד של הרוקנרול", כתב ג'ון לנדאו, מבקר הרולינג סטון ב-1974 על ברוס ספרינגסטין, לפני שהפך למנהלו האישי. ספרינגסטין אולי נראה ללנדאו כמו העתיד של הרוקנרול, אבל "הבוס" עמד בעיקר בפני פיטורים: שני אלבומיו הראשונים, "Greetings From Ashbury Park" ו-"The Wild, The Innocent & The E Street Shuffle" היו כישלונות חרוצים שהעמידו בספק את היכולת של אמריקה לקבל את מה שספרינגסטין רצה להיות - אלביס פרסלי עם תודעה מעמדית, גיבור השכבות החלשות שעושה רוקנרול גדול מהחיים.

הימים הקשים ההם, בהם חברת התקליטים של ספרינגסטין בעיקר רצתה לבעוט לו בבטן, הסתיימו בניצחון ענק עם "Born to Run", אלבומו השלישי שהפך אותו לסופרסטאר ולימים לסמל אמריקאי של הגשמת חלום, תעוזה, אג'נדה ובעיקר שימת זין על כל מי שאומר שאין תחליף לרושם ראשוני. אגב, שני אלבומי הכישלון המדוברים הם יצירות מופת מרגשות ובעלות מעמד של כבוד בתולדות הרוקנרול. סתם, שתדעו - ספרינגסטין תמיד היה וכל עוד הוא חי ופעיל, גם תמיד יהיה העתיד של הרוקנרול.

בניגוד לספרינגסטין, עמיר לב יודע בדיוק למה האלבום הראשון שלו, "רוצה לראות אתכם במקומי", נכשל: הוא פשוט לא היה טוב. כפי שמי שיראה את לב על עטיפת האלבום מ-1991 לא יבין מי זה האדם שמצולם שם, כך גם מי שיאזין לו ב-2011 אחרי שנים של כתיבה משובחת, יתמה מאיפה הגיעה המוזיקה הבינונית והאובר-מעובדת ממי שממילא שר כמו קופסת סיגריות מנגנת. לב עבד אז עם לואי להב ומשה לוי על האלבום, אבל מאוחר יותר גילה שהוא לא צריך להיות שלמה ארצי, אלא זה ארצי שצריך להיות עמיר לב.

כך, שני האלבומים שבאו לאחר מכן, "עמיר לב" ו"פעם בחיים" הציגו אמן מגובש, חד ובעיקר משוחרר לספר על מה שבאמת מציק לו. מאז הספיק לב להשלים מעט עם עברו של האלבום ואף קידם במשורה את הוצאתו מחדש, אבל אין מתוכו שירים בהופעות כי לב שר כל כך יפה על כשלונות, ואין לו שום צורך לחיות אותם מחדש.

לפני שרקד עם זאבים, גנב מהעשירים וחילק לעניים ושמר על הראש של וויטני יוסטון – קווין קוסטנר היה גופה. פשוט גופה. תפקיד הבכורה של קווין קוסטנר לא העיד שום דבר על הקריירה המצליחה שלו בדיעבד, כאשר לוהק לתפקיד אלכס ב"החברים של אלכס". מהתפקיד וחלקו בבניית הדמות שלכבודה כולם מתכנסים במהלך הסרט לאחר התאבדותה לא נשאר שום דבר. כל חלקי המשחק של קוסטנר קוצצו במלואם, ואת קוסטנר ניתן לראות רק (אפילו בלי פניו), בסצנת הפתיחה, כאשר מלבישים את גופתו לקראת הלוויה שלו עצמו. אם על זה לא אמרו לו "מכאן הכל יכול רק להשתפר", לא ברור על מה בחיים כן אפשר לומר זאת.

רוברט אלטמן עליו השלום יככב בכל רשימה של גדולי הקולנוענים האמריקאים בכל הזמנים, אבל שמו לעולם לא יופיע בשום מצעד של סרטי ביכורים מצליחים. בהיפוך מוחלט להמשך חייו המקצועיים, הצעדים הראשונים בקריירה שלו לא הותירו רושם מיוחד: אלטמן התחיל לפעול רק לאחר גיל 40, פוטר מסרטו הראשון, "Countdown", נכשל גם בניסיון השני, "That Cold Day in the Park" וקיבל את הגלידה רק בפעם השלישית, עם "מ.א.ש".

וכך, בזמן שקולנוענים אחרים באותה תקופה פרצו כמטאור אבל שרפו את עצמם מהר, אלטמן התחמק מתסמונת הסרט השני פשוט בגלל שאף אחד לא זכר את הסרט הראשון שלו. כך גם התאפשר לו להוכיח שאפילו בתעשייה חסרת סבלנות כמו הוליווד נותנים לפעמים הזדמנויות נוספות למי שנכשל פעם אחת, מה שנתן תקווה לבמאים רבים אחריו.

משום מה זה לא מפתיע שההצלחה לא הגיעה למשורר הביבים וסופר הפאבים הזה בסיבוב הראשון. הרי כל יצירתו של צ'רלס בוקובסקי מלאה בס?חי של החיים, באלכוהול שנועד לכסות על כך, בזיון שאמור לפצות על כך, ובאשה שבדרך כלל נזרקת על ידו מכל המדרגות (והכוונה כאן היא באופן מילולי). כך נראה שישנה איזשהי הכוונה קוסמית בעובדה שצ'רלס בוקובסקי, מהמנסחים המושחזים של השוליים האמריקאיים, לא זכה להכרה עם פרסום סיפוריו הראשונים. להיפך, הם כמעט חיסלו לו את הקריירה.

בשנות ה-20 שלו הצליח בוקובסקי לפרסם שני סיפורים, אך מאז יצירות נוספות שהגיש נדחו שוב ושוב. הוא התייאש וזנח את הכתיבה למשך לא פחות מעשור, אותו הגדיר מאוחר יותר כ"עשור השכרות שלי". באופן מפתיע, ההיצמדות לבקבוק הבורבון, שכמעט עלתה לו בחייו, וההתפלשות במיץ הזבל של ארצות הברית השתלמו ושימשו חומר גלם ליצירות שכתב שנים קדימה; כאלה שתיארו בצורה ישירה, חדה, בוטה ומלוכלכת את החיים - כפי שהם באמת - והפכו אותו לגיבור תרבות אמריקאי.

השתתפו בהכנת הכתבה: שני גורקביץ', לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף

את מי הייתם מוסיפים לרשימה? ספרו לנו בפייסבוק