"זהו ערב מיוחד", אמרה מריאן פיית'פול כחצי שעה לאחר שעלתה על במת האמפי במבצר שוני. הקהל נדרך לרגע. האם היא תדבר עכשיו על מה שכל אחד כאן חושב עליו? על הנושא שהעסיק באותו יום את כולם, משעות הבוקר המוקדמות ולפחות עד לשעת הערב בה בחרו בצעד לא אופייני לכבות את הטלוויזיה ולהתמודד עם הפקקים בדרך לבנימינה? "גלעד שליט", היא אומרת את השם המפורש. "זהו ערב גדול. ערב שיזכרו תמיד בישראל. ערב שיזכרו תמיד בעולם". הקהל מוחא כפיים במרץ, כמקבל פיצוי על פספוס מהדורת החדשות החגיגית שמשודרת בשעה זו. כשנקבע תאריך ההופעה הזאת, מי חשב שהיא תיפול בדיוק על יום חדשותי נדיר ומכונן? מחיאות הכפיים נמשכות אל תוך השיר שפיית'פול מקדישה לשליט "Broken English" הידוע, שמילות הפזמון שלו ?What are we fighting for נשמעות הפעם הולמות במיוחד.
כשבועיים לאחר שנתנה הופעה לא מספקת באמסטרדם, שם עלתה לבמה חולה ומפוזרת, פיית'פול נמצאת הפעם במצב טוב בהרבה. במהלך כל ההופעה הקצרה למדי (פחות משעה וחצי. "אני זקנה. כבר לא יכולה לתת הופעות של שעתיים-שלוש", היא מסבירה לפני ההדרן) הזמרת הוותיקה נמצאת בפוקוס ולא מפשלת אפילו פעם אחת. שום מילה לא נשכחת הפעם (הפרחים לסטנד עם דפי השירים) ואף שיר לא נאלץ להיקטע באמצע ולהתחיל מחדש. נכון, היא לא מלאת מרץ, ונראה שהמעמד כבר לא קל לה אבל הרושם הוא שהיא נהנית על הבמה. היא חביבה מאוד אל הקהל, מחמיאה למקום, למדינה וללהקת הליווי שלה.
מריאן פיית'פול בהופעה: בהולנד זה עבד פחות טוב
מריאן פיית'פול בהופעה: דברו על זה איתנו בפייסבוק
לא בטוח שלאחרונה זה באמת מגיע. צפייה בהופעה שניה של פיית'פול תוך פחות מחודש מחדדת את הבעיה העיקרית של סיבוב ההופעות הנוכחי שלה. ההרכב הנוכחי מנגן נקי ומדויק, אך חסרים לו גוון מובהק, צבע של ממש ונשמה אמיתית. כל אלו קיימים אצל פיית'פול והיו קיימים בעבר גם אצל מלוויה הקודמים. ההרכב הנוכחי מונהג על ידי קייט סיינט-ג'ון, מוזיקאית מוכשרת, כך נראה. מלבד לנגן בקלידים/פסנתר היא אוחזת לעתים גם בסקסופון ובאקורדיון. סיינט-ג'ון היא גם המפיקה המוזיקלית של המופע, והתחושה היא שאינה מצליחה להעביר את המטען הכבד של פיית'פול לבמה. הפק"ל הזה, פרי שנים של היסטוריה אישית קשה, היתרגם לסגנון הגשה מחוספס ומספק עוד משנות ה-80 עומק רב לביצועיה של הזמרת. סיינט-ג'ון פשוט לא מצליחה לייצר ולהגיש את העומק הזה.
כך, היא נכשלת (שוב) במתן ליווי מוזיקלי אפל ואינטנסיבי מספיק ל-"Sister Morphine", למשל, שמנוגן בצורה שטוחה. תוספת של סולו גיטרה חדש בכמה מהשירים (כולל זה האחרון) נותנת אולי מקום לביטוי מיומנותו הטכנית של הגיטריסט ניל מקול, אך לא מצליחה לספק את הטלטלה שביצוע טוב באמת של שירי פיית'פול יכול להעביר. מזל שקולה החרוך של הזמרת בכל זאת מצליח מדי פעם להעביר את הרעד המוכר ההוא.
כמו באמסטרדם, גם הפעם זה קורה כשהיא מבצעת היטב את הקאבר ל-"Working Class Hero" של ג'ון לנון, וכשהיא שרה על עקרת הבית האומללה לוסי ג'ורדן. אפילו כשהיא מבצעת את "The Stations" מהאלבום האחרון, עובר איזה רעד בגב ומראה שאולי בכל זאת סיינט-ג'ון מסוגלת להצליח לנפק לבמה עיבוד עם מתח נכון שהולם את פיית'פול וראוי לה.
הסט-ליסט אינו שונה מהותית מהפעם הקודמת. כן, אמנם כבר בשיר השני במופע היא מוסיפה את "Brain Drain" המצוין, אבל גם הפעם חלק ניכר מהערב מוקדש לשירים משני אלבומיה האחרונים, עם דגש על "Horses and High Heels" החדש. בניית הסט הזאת בעייתית משהו, הן בשל רצף של שירים שאינם מוכרים מאוד לקהל והן בשל העובדה שחלקם קצת רדומים מדי עבור אווירה של הופעה חיה. מזל שהיא בכל זאת מתבלת מדי פעם בקלאסיקה ישנה ואהובה שמעוררת ועושה טיזינג לקהל עם הקדמות על "השיר שכתבתי עם הבחור ההוא" (מיק ג'אגר) ו"השיר שכתבתי עם שני הבחורים ההם" כשהיא מתכוונת לחברי הרולינג סטונז ול-"As Tears Go By" כמובן.
וכך, הקהל מקבל במשך רוב הערב ביצועים ראויים ונעימים אך לא מסעירים. יש כאן אספקת גוד-טיים שמשתלב לא רע עם אווירת האמפי היפה והשמיים החשופים שמעל. רוב הזמן זה מהנה ודי מספיק, אבל לא באמת מצליח לרגש. בהדרן מפנקת פיית'פול עם ביצוע מינימליסטי (שירה וגיטרה בלבד) ל-"Strange Weather" שכתב לה טום ווייטס. היא שולטת היטב בשיר המלנכולי והיפה, ומצליחה למקסם אותו על אף הביצוע הרזה במכוון. כשהיא נפרדת לשלום "עד הפעם הבאה" (תאמינו לה, זו כבר הפעם החמישית שלה בישראל) הרושם הוא שהקהל הישראלי יוצא מכאן מרוצה. אמנם בטור הארוך שזז באיטיות אל עבר החניון היו מי שהתלוננו על היעדרם של "Falling from Grace" ועוד שירים בולטים שגם הפעם לא זכו להיכלל, אך נדמה שאף אחד כאן לא הולך לבקש את הכסף בחזרה.