סטון רוזס מתאחדים: אירוע היסטורי או פלופ מיותר?

אפשר להגיד על ורדים מה שרוצים, אבל לאנשים לעולם לא יימאס מהם. בדיוק כשאתה חושב שהפרח הזה איבד כל חינניות מקורית שהיתה לו וכעת הוא שייך רק לרומנטיקה הפלסטיקית והקיטשית ביותר – ורד אחד יפה באמת עלול לשבור אותך ולהוכיח שהוא עדיין עושה את זה אחרת לגמרי מכל פרח אחר. באופן לא מפתיע מדי, הדברים האלה חלים בדיוק על המוזיקה של סטון רוזס, אלא שיש משהו שמבדיל בין הלהקה לפרח: האפקט של ורד עובד טוב יותר ביחיד. הסטון רוזס טובים יותר ביחד. השילוב בין חטיבת הקצב של מאני ורני לגיטרות של ג'ון סקווייר ולשירה והכתיבה של איאן בראון פשוט מפיק הרבה עוקץ. כשקבוצה בסדר הגודל של מנצ'סטר יונייטד בוחרת לפתוח את כל משחקי הבית שלה עם "This is The One" שלך, כנראה שהצלחת לשנות משהו בדברי ימי הפופ.

מהסיבה הזו, אבל גם מסיבות נוספות שניגע בהן, הודעת האיחוד הרשמית של הסטון רוזס בשבוע שעבר הצליחה לגרום לרבים לאבד את הראש ולצלול מחדש לרגעים המופלאים בהם הסטון רוזס צבעו את מנצ'סטר האפורה בגוונים של שמחה ורוח נעורים. הלהקה שליאם גאלאגר מאואזיס ראה בגיל 16 ושגרמה לו להקים את הבריט פופ כמה שנים מאוחר יותר, חזרה כדי לבשר לכל הילדים מי היתה כאן קודם. "לא הייתי מאושר כל כך מאז שילדיי נולדו", כתב גאלאגר בהגזמה אופיינית בטוויטר שלו. מארק רונסון אפילו אמר ש"האיחוד של הסטון רוזס הוא עניין גדול יותר מזפלין".

רונסון צודק: קשה להפריז בחשיבות של איחוד של הסטון רוזס, בהרכבה המקורי ולכן דבריו של רונסון, גם אם נאמרו בהקשר מסוים, אינם מופרכים. עבור מי שהתבגר עם הצליל האלטרנטיבי והאפל של שנות ה-80 באנגליה, הסטון רוזס היו הרגע המדויק שבו הגיטרות יצאו מחושך לאור. אלבום הבכורה המופתי שלהם מ-1989 הוא כל מה שאפשר היה לצפות לו מלהקה חדשה ומרעננת והשירים שבו הצליחו לייצג את כל טווח הרגשות של מי שלא רצה לעולם להגיע לגיל 30 וחשב שמרגרט תאצ'ר היא כלבה מהגיהנום. "אני התחייה", קוראים לשיר האלמותי שמסיים את האלבום, כמו הפסוק הנוצרי המפורסם. "אני התחייה" הוא מה שאלפי אנשים הרגישו מסביב לעולם בשבוע שעבר.

שמועות על איחוד של הסטון רוזס צצו כמו רקפות בין הסלעים במהלך השנים, ונדחו תמיד. בראון וסקווייר לא דיברו מאז שהאחרון עזב את הלהקה ב-1 באפריל 1996. פנינים כמו "אני מעדיף לחיות את חיי מאשר לשחזר אותם" או "אין לי שום רצון כלשהו לחלל את הקבר של להקת הפופ ממנצ'סטר, הסטון רוזס" (כתובת שהופיעה על פסל שסקווייר פיסל) נתרמו לעולם. גם בראון לא נשאר חייב לאורך השנים: "אין סיכוי לאיחוד. לא בשלושה גלגולי חיים אפילו", הוא אמר בראיון עבר והנציח את מה שכולם יודעים: הם פשוט שונאים אחד את השני. גם מאני אגב, שהצטרף לפריימל סקרים וגם היה חבר ב-Freebass של פיטר הוק ואנדי רורק מהסמיתס, נחשב למניאק לא קטן.

אבל כנראה משהו השתנה, כי בטקס הלווייה של אמו של מאני, בראון וסקווייר נפגשו, יישרו את ההדורים והכשירו את הקרקע לאיחוד המדובר. מעניין שדווקא הלוויה הזו הציתה שמועות חזקות מאוד בעיתונות הבריטית, שמועות שמאני טרח להכחיש באופן שלא משתמע לשתי פנים, ומי שקרא ראיונות עם מאני בעבר יודע שהאיש יודע להעביר מסר כשהוא רוצה. בשבוע שעבר, הדברים פשוט התהפכו ב-180 מעלות: "זה היה הזוי", אמר סקווייר ביום שלישי האחרון במסיבת העיתונאים ששיגעה את הממלכה. "עברנו מבכי ומצחוקים על ימים עברו לכתיבת שירים תוך פעימת לב אחת".

אלא שמעבר לשמחה המובנת, קשה להבין מה בעצם השתנה שלא יכול היה להשתנות ב-15 השנים שקדמו לאיחוד הנוכחי. עם השנים פורסם בעיתונות האנגלית כי לבראון ושאר החבורה הוצעו סכומי עתק לאיחוד. עם זאת, לא בטוח שכסף הוא העניין הפעם. כשרני המתופף נשאל במסיבת העיתונאים על מעלליו מאז פירוק הלהקה, הוא ענה שהיה עסוק בעיקר בלהיות אבא. 16 שנה של אבהות הן הרבה זמן בלי עבודה מסודרת וכנראה שאף על פי שהוציאה שני אלבומים בלבד, הסטון רוזס סידרה את רני פיננסית יפה מאוד. סקווייר הסתדר גם הוא בקריירת האמן שלו ומאני בכל זאת פעיל כל השנים. האקס-פקטור, אליבא לעיתונות הצהובה של אנגליה, הוא דווקא איאן בראון, בעל קריירת הסולו המצליחה מבין הארבעה; עם פרסום דבר האיחוד פורסם גם כי הסיבה להסכמה הנוכחית היא פרידתו של בראון מאשתו וגם התשלומים הנאים מהם יצטרך להיפרד בשל כך.

לצד זאת, גם אווירת האופוריה סביב האיחוד נתקלת בחומות לא פשוטות של חששות וספקות מניפוץ המיתוס של הסטון רוזס. כך, התמלאה הבלוגספירה במעריצים שחייבים את כל נעוריהם לטווח שבין "She Bangs The Drums" ל-"Made of Stone", חוששים מאוד מהרגע שבו המיתולוגיה תבחן את עצמה במבחן הזמן. כיצד הרי איאן בראון בן ה-48 יוכל להתמודד עם הקוף המבריק שהיה בגיל 26? מה נשאר מהצבע של "This is The One" אחרי כל הזמן הזה? "כבר ראינו את זה עם ה-Happy Mondays", נכתב בעצב בבלוג Sabotage Times. "ראינו להקה שעושה מחווה ל-Happy Mondays. אין צורך בזה גם כאן".

אבל בינתיים הרוב משתולל. "התכניות שלנו הן לזעזע את העולם", אמר בראון במסיבת העיתונאים, והתוכניות הולכות חלק: ביום שישי, תוך 14 דקות בלבד, נמכרו 150 אלף כרטיסים לשתי הופעות האיחוד במנצ'סטר ב-29 וב-30 ביוני, כך שלא היתה ברירה אלא להוסיף תאריך נוסף. לצד זאת, בראון הבטיח גם סיבוב עולמי וגם אלבום חדש, אם כי הסבירות לכך מעט נמוכה יותר בהתחשב בטראומות העבר של הלהקה.

אז, מיד אחרי ההצלחה הענקית של אלבום הבכורה, הלחץ העצום על הסטון רוזס הביא לסכסוכים משפטיים בינה לבין חברת התקליטים, סכסוכים שהסתיימו בסופו של דבר עם "Second Coming", אלבום שבשום צורה לא עמד בסטנדרטים של אלבום הבכורה, גם לא עבור המעט שעוד מחבבים שירים מסוימים מתוכו. האלבום נחשב לאחד הפולו-אפים הכושלים בהיסטוריה של הפופ ומקור ללא מעט הומור אכזרי על רוקנרול, מכתבות על אלבומי המשך גרועים ועד אזכור משעשע ב"מת על המתים", סרט הפרודיה על סרטי אימה, בו מושלך עותק של "Second Coming" באכזריות על חבורת זומבים זועמת, כי מי בכלל מקשיב לו. אולי עכשיו, עם הודעת האיחוד, יקרה לאלבום מה שקרה ליצירות נוספות שלא זכו להכרה בזמן אמת ("Metal Machine Music" של לו ריד עולה לראש באסוציאציה מידית) וגם הוא יזכה לעדנה. ואולי הקהל ישרוק בוז כששירים ממנו יתנגנו בהופעות. מי יודע.

כך, למרות החששות, השנאה בין החברים וכנראה גם העילה הכספית, חברי הלהקה שפעם סימנה את הנעורים הנצחיים שוב יושבים אחד ליד השני, כבר ממש לא צעירים, צוחקים קצת - וקשה להישאר ציני כלפי זה. כי הרבה לפני שארקטיק מאנקיז כתבו על זה שבחורות נראות ממש טוב כשהן רוקדות, סטון רוזס כבר עשו מסיבות שנגמרו רק כשהמשטרה הגיעה. עוד לפני שאנשים אהבו לאהוב להקות אינדי חתרניות שאף אחד לא מכיר, הסטון רוזס הוכיחו שהם חתרנים באמת כשריססו את הרחובות בכתובות גרפיטי עם שם הלהקה רק כדי ליצור הייפ. הם הכניסו את הרעננות לקלישאת ה"אלבום בכורה מרענן" עם אלבום בכורה שהיה מרענן באמת. כל הצלילים המוכרים וכל הנוסטלגיה הזו מכים אותך בשנייה שהיא מאיימת לקרות שוב בזמן אמת.

ואולי כל העניין בסופו של דבר הוא שממש כמו בשיר, הסטון רוזס פשוט רוצים שיעריצו אותם. אולי זו ההזדמנות האמיתית שלהם להתחבב גם על מי שלא נולד איתם בזמן אמת ולהטביע את חותמם בהיסטוריה החדשה שנכתבת בכל דקה שבה מומצא דגם חדש של אייפון. בכל מקרה, זה התקציר למי שפספס: 22 שנה אחרי אותו אלבום בכורה מופתי, המוזיקה של הסטון רוזס עדיין אלגנטית כדי שלפחות כדאי שאולי גם הפעם, זה יישמע ממש כמו ורד.