מחלות ממאירות היו עד עתה כמעט בגדר טאבו בקולנוע, אבל משום מה, לפתע העזו השנה שלושה סרטים מדוברים לשבור אותו. מדובר ב-"Declaration of War" הצרפתי ו"נעצר באמצע הדרך" הגרמני, שכיכבו בפסטיבל קאן האחרון, וכן ב-"50/50" האמריקאי, שהגיע לאקרנים בישראל בסוף השבוע האחרון.
בסרט הצרפתי תקפה המחלה תינוק, בזה הגרמני היא פקדה גבר באמצע החיים, וכאן היא מאיימת לקטול צעיר (ג'וזף גורדון-לויט), ש-"50/50" נקרא בשם אומדן סיכוייו להינצל ממנה. במקרה זה, תיאור ההתמודדות עמה נעשה במסגרת קומדיית האחווה הגברית - אותו תת-ז'אנר שפותח בידי ג'אד אפאטו באמצע העשור הקודם. בהתאם לזאת, אפילו מככב בו אחד מן השחקנים הקבועים של היוצר פורץ הדרך סת רוגן.
רוגן מגלם כאן את חברו הטוב ביותר של הגיבור החולני, והדינמיקה בין שניהם היא המימד החזק ביותר של הסרט. מערכת היחסים בין השניים מעוצבת בצורה אמינה, מנומקת ומעוררת הזדהות, חילופי הדברים ביניהם חצופים, כנים, מצחיקים ומרגשים, והאנרגיות שלהם מדבקות ומלאות חיות.
וכך, בדומה ליצירות אמריקאיות רבות מן העת האחרונה, גם סרט זה מעיד שוב כי קומדיה היא הדרך הטובה ביותר לעסוק בעניינים רציניים, ומוכיח כי הדבר נכון אפילו אם מדובר בסוגיות בסדר הגודל של מחלה קשה.
בהתאם לזאת, הגישה הקומית-מרירה מאפשרת לסרט גם לבנות כהלכה מערכת יחסים נוספת של הגיבור זו הנרקמת בינו וצמד זקנים שהוא פוגש במהלך הטיפולים. יש לעתים משהו קצת מתחנן ואף מעט שטחי בתיאור של המשולש האנושי הזה, אבל גם כאן מיטיבה הקומדיה לתאר כיצד במצבים כאלה, עין אחת תמיד בוכה ועין אחרת תמיד צוחקת, הנשמה משמרת את שמחת החיים והגוף נאחז בפחד נורא מן המוות.
אם כך, הבמאי ג'ונתן לוין והתסריטאי וויל רייזר (שהסרט מבוסס חלקית על סיפור חייו) מצטיינים בתיאור הקשרים של הגיבור עם הגברים שבחייו. הצרה היא שלחיים הללו שותפות גם כמה נשים, ו-"50/50" מתקשה להעמיד כהלכה את הדמות הראשית מול חמישים האחוז האחרים של עולמו.
מדובר בשלוש מערכות יחסים, וכל אחת מהן בעייתית יותר מן האחרת. ראשית, יש את אמו של הגיבור (אנג'ליקה יוסטון), שהיא לא יותר מגלופה שחוקה של פולנייה חונקת ולוחצת. בצדה ניצבת בת זוגו, שגם היא לא יותר מקריקטורה, במקרה זה של כלבתא קרת לב שלא מסוגלת להתמודד עם כל שיבוש באורח חייה המפונק. את הדמות הזו מגלמת בריס דאלאס הווארד, שעשתה עתה תפקיד דומה גם ב"העזרה", וממש מצער להיווכח כיצד השחקנית החיננית נקלעה בשנים האחרונות ללופ כפוי טובה של תפקידי בובה על חוט, שאינם מועילים לא לקריירה שלה ולא לסרטים בהשתתפותה.
המועקה שמשרות שתי הנשים הללו על הגיבור מובילות אותו בסופו של דבר לחפש נחמה אצל הפסיכולוגית שלו (אנה קנדריק). הסרט מבקש מאיתנו להתחיל לחשוב שמא היא הפתרון בשבילו, אבל זה קורה בצורה נמהרת, דלה ולא משכנעת. בסיכומו של דבר, נראה כי כל מה שקורה בין השניים הוא תכתיב של דרישות התסריט יותר מאשר משהו שיכול להיוולד מחוויית הריפוי עצמה.
הבחירה של לוין ורייזר לבנות את "50/50" כסרט אנסמבל שמורכב מפסיפס של דמויות ושל מערכות יחסים היתה יכולה להפוך אותו לחוויה עשירה ומורכבת, אבל השניים קולעים למטרה רק בחצי אחד של החיים שלו. בכל פעם שהצעיר החולני עומד מול אחת מן הדמויות הנשיות החלולות, מאבד הסרט כל מידה של אמינות ומקוריות, עד כדי כך שאפשר להסיק כי מוטב היה לו לבסס עצמו אך ורק על החברות בין הגיבור ורעיו בני מינו.
לאור כל זה, כיאה לשם שלו, ההגדרה הטובה ביותר לאיכות של "50/50" היא "ככה-ככה", מה שאומר כי אפשר להסתכל על חצי הכוס הריקה וניתן להביט בחצי המלא שלה. הודות לנכונות מעוררת ההערכה של היצירה הזו להתמודד עם נושא טעון ועוד בצורה בוגרת למדי, ובעיקר הודות לקסם של גורדון-לויט ורוגן, נטיית הלב היא לבחור באופציה החיובית. אחרי הכל, למרות חולשותיו, מצליח הסרט להוכיח שגם אם לא תמיד הכל מסתדר בחיים, בכל זאת ראוי לחיות אותם.
איפה ומתי רואים את "50/50"?